מרים הירשלר בת התשע ואחותה בת הארבע פריצי התייתמו במהלך הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-1941. האחיות הופרדו וגורשו לטרנסניסטריה עם אלפי יהודים ששרדו את מעשי הטבח. בדרך חלתה מרים בטיפוס. היא מצאה מקלט עם זוג מבוגרים שהצילו את חייה וסייעו לה לאתר את דודתה. בגטו מוגילב התאחדה מרים עם אחותה והן שוכנו בבית יתומים. בשנת 1944 הן היו בין היתומים שחיכו להעברתם לבוקרשט.
מרים ואחותה עמדו על רציף הרכבת וחיכו להקראת שמותיהן. פריצי, ששמה היה ברשימה, עלתה על הרכבת בדמעות, במחשבה על פרידתן הסופית, אך אז הבחינה מרים שאיש לא ענה עם קריאת השם "ג'וזפינה שטוטנאנטל". היא לקחה את מקומה על הרכבת והאחיות התאחדו מחדש.
לאחר המלחמה עברה מרים לטרנסילווניה, שם הצטרפה לאחד הקיבוצים. ב-1946 עלתה על אוניית מעפילים אך האונייה אותרה על ידי הבריטים סמוך לחופי ארץ ישראל ונוסעיה הועברו למחנות מעצר בקפריסין, שם שוב מצאו עצמם 52,000 ניצולי שואה מאחורי גדרות תיל. בשנת 1947 הגיעה מרים לארץ ישראל והקימה משפחה.
מדליקי המשואות תשנ"ו (1996) – סיפורה של מרים הירשלר
0
