"יום אחד אמא התחילה להכין אותי למבצע שנשמע לא יאומן בתנאי הגטו. היא אמרה שבאחד הימים יבואו איכרים וייקחו אותי אל מחוץ לגטו. הם יביאו אותי לביתם של הדודים בקופצ’בקה. בכיתי. לא רציתי להיפרד מאמא ומאחיי הקטנים. אמא הרגיעה אותי: “אם הכל יצליח” אמרה, “גם אני והילדים נצא מהגטו”.
ביום ראשון קשרו מטפחת לראשי כדי שאראה כבת איכרים מקומית, ולקחו אותי לכיכר הכנסייה. שם השכיבו אותי בעגלה. איכרים שלא הכרתי כיסו אותי בשמיכה עבה. הייתי עטופה היטב עד שדמיתי יותר לחבילה.
העגלה פנתה לגשר ובעקבות עגלות אחרות שחזרו מהכנסייה עברנו את ביקורת השוטרים. יצאנו מהגטו. לפנות ערב הגענו לקופצ’בקה לבית הדודים שלי.
לפני המלחמה, משפחת הדוד, הוַולדוֹקסים, היתה ידועה ומכובדת בסביבה. גם האיכרים הפולנים והאוקראינים התייחסו בכבוד לדוד שלי ושררו ביניהם קשרי מסחר טובים ויחסי כבוד הדדיים.
כשהגרמנים כבשו את האזור והתחילו הרדיפות, המשיכו איכרים אחדים להתייחס לדודים בכבוד ולעזור להם בהשגת מזון. הדודים העבירו את כל דברי הערך לאיכרים, אפילו את הבדים מהחנות שלנו, חילקו ביניהם. לא ידועה לי מהי הטובה שעשו הדודים שלי ושבזכותה הסכימו האיכרים לסכן את עצמם ולהוציא אותנו מהגטו.
בעיירה קופצ’בקה נוכחות הגרמנים כמעט ולא הורגשה וחיי היהודים המשיכו כבעבר. כשהגעתי, גרו הדודים שלי עדיין בביתם היפה והמרווח, לא סבלו מרעב והחיים שלהם היו כמעט שגרתיים. הסבים, הורי אבא, גם כן היו שם. כפי שנהגו כל השנים, הם הגיעו לעיירה בתחילה הקיץ של 1941, לפני פרוץ המלחמה, כדי לשהות עם הבת ומשפחתה במשך חודשי הקיץ.
רק 17 קילומטרים הפרידו בין לוצק וקופצ’בקה, אבל היה זה כאילו הגעתי למדינה אחרת. אחרי כל כך הרבה תלאות, פתאום חזרתי להתגורר בבית חם ומסודר. ציפיתי בקוצר רוח לבואם של אמא והאחים שלי שנותרו בגטו. הדודים הרגיעו אותי וביקשו שאהיה סבלנית עוד כמה ימים. “בעזרת ה' לא ייקח הרבה זמן וגם הם יגיעו לכאן”, אמרו.
בבוקר השכם שמעתי לחש של תפילה, דודי וסבי התפללו שחרית בחדר הגדול. שניהם מכוסים בטליתות והתפילין על זרועותיהם. עדיין היתה להם הזכות ליהנות מרגעי אמונה ואינטימיות. דרך הכביש עברו שיירות של חיילים גרמנים אבל הם לא הטרידו את האוכלוסייה היהודית. היהודים בעיירה דאגו בשמעם אודות ההתרחשויות בעיירות ובכפרים בסביבה, והניחו שגם אליהם תגיע הפורענות, אבל באותה עת זרמו החיים בעיירה ברגיעה כבימים ימימה.
יום אחד, בהפתעה גמורה, הביאו את אמא ואת האחים שלי. זאת היתה משימה מאד מסוכנת שהשתתפו בה כמה איכרים. הם הגיעו בשתי עגלות. כמה טוב היה להיות שוב יחד! זאת היתה סיבה לשמחה גדולה, אבל אנחנו כבר לא ידענו לשמוח. פחדנו שבכל רגע עלול לקרות משהו שיחריב את רגעי השלווה היחסיים שלנו.
לא לקח הרבה זמן, ימים אחדים לאחר בואם, התחוללה פתאום כעין סופה. הגרמנים הגיעו לעיירה, הוציאו פקודות וצווים והתחילו להטיל פחד וטרור. אחת הפקודות הראשונות היתה עבודת כפייה. הם פרצו לבתים וסחבו מתוכם את הגברים. גם את דודי לקחו. לפנות ערב הביאו אותו הביתה גוסס. אמרו שבזמן מילוי פקודות של הריסת בית הכנסת, נפל עמוד על ראשו. מצבו היה קשה מאד. לא היה רופא, לא בית חולים ולא ניתן היה לעזור לו.
בצער גדול עמדנו כולנו סביבו מתפללים ובוכים, אך לשווא. תושבים מהסביבה באו ללוויה. כולם הצטערו מאד על מותו הטרגי של הדוד. הוא היה הקרבן הראשון של הגרמנים בעיירה הזאת….
מקור וקרדיט:
מרים בריק נקריץ. בדרכי החיים : ילדות זהות ארית בין הכפריים , הוצאת יד ושם בגרסה המודפסת , 2004 פרוייקט בן יהודה בגרסה המקוונת ,2020
מקור וקרדיט לגרסה המקוונת : פרויקט בן יהודה
ראו גם :חיסול יהודי לוצק בשואה : רקע ועדויות
