עדות שנמסרה לבנימין טננבוים ב1946 :
"נולדתי ב6 למאי 1932 בעיר באלץ לאבי יחיאל ואמי שרה. את שם משפחתה אינני זוכר. אבא היה סוחר תבואות ואמא ניהלה את הבית. כאשר פרצה המלחמה בשנת 1939 ברחנו לאוקראינה ושם בעיר זבורוב עבד אבא בתחנה ואני למדתי. חיינו שם שנתיים ופרצה מלחמת רוסיה-גרמניה. הגרמנים הפציצו את העיר וכשנכנסו לתוכה ירו ביהודים וקיצצו פאות וזקן . מיד ביום הראשון יצא אבא לרחוב ושם היכו אותו באכזריות עד שירו בו. מדי פעם נחטפו יהודים לעבודה והוכו. קשה היה לחיות אצל הגרמנים וכל אדם פחד לצאת לרחוב וכך עבר זמן רב."
"והנה הוקם יודנראט ומשטרה יהודית. המשטרה לא התנהגה יפה וחבריה הרביצו ליהודים זקנים. כעבור זמן קצר ערכו הגרמנים את האקציה הראשונה. היה זה בערב-שבת בחצות כששמענו יריות ברחוב. הושיבה אותי אמא בעליית- גג והיא עצמה לא יכלה לעלות. הגרמנים תפסו אותה והובילו אותה לבאלז'אץ ושם היה תנור שבו נשרפו יהודים. למחרת ירדתי מעליית-הגג ונשארתי לבדי. כמה שבועות הסתובבתי בעיר, ואחר כך מצאתי דוד שלקח אותי אליו ואצלו חייתי ."
"הוקם גטו ואסור לצאת ממנו – עונש מוות. החל רעב בגיטו . מגיפת טיפוס ומדי יום נפלו חללים. לא למדתי בגטו וכך חייתי זמן ממושך כילד יתום. הגטו היה מוקף תיל דוקרני וליד השער ניצבו גרמנים ושוטרים יהודים".
"והנה באה האקציה השנייה. היא החלה בחמש בבוקר . היה חורף ובחוץ צרב הקור. שמענו יריות ונכנסנו לתוך הבונקר. שוטר יהודי אחד ידע על הבונקר שלנו והלשין. באו גרמנים פתחו את הבונקר והוציאו אותנו החוצה. בשעה שהוציאונו הסתתרתי מאחורי הדלת וכשיצאו מיהרתי להסתתר מתחת המיטה. גם דודי ניצל .
לאחר אקציה זו באה השלישית. ניצלתי, והגרמנים עשו את העיר "יודנריין" . שוב הסתתרתי בעליית –הגג. בא דודי לחפשני. מצא אותי והוציאני בתוך ארגז למחנה בו עבד. שם ישבתי שבועיים בעליית-גג. נודע למפקד-המחנה ואמר לירות בי. ברחתי במהירות והסתתרתי בשדות הסמוכים לכביש שעליו עבד דודי. הוא היה קונה לחם בשבילי אצל הגויים. בלילות ישנתי בשדה .
פעם לא בא דודי לעבודה. הגויים סיפרו לי שבמחנה נערכה אקציה. כך נשארתי שוב לבדי."
"התהלכתי בין הפולנים והם נתנו לי לאכול, ובלילה ישנתי בשדות. הגויים היו אומרים לי :"לך לעיר ותסגיר עצמך, כי בין כך וכך לא תזכה לסוף המלחמה" – אבל אני לא שמעתי להם . הייתי אומר אל עצמי : "ואולי בכל זאת אזכה ואגיע עד סוף המלחמה!"
"והגויים בכפר התייחסו אלי לא טוב. הם קראו לי "ז'יד" ופעם מסרוני בידי שוטר אוקראיני,. הוא ניסה להביאני לעיר, אבל הצלחתי בזריזות להתחמק. ברחתי לכפר שני. נכנסתי לבית פולני וביקשתי שיקחו אותי לעבודה כרועה-פרות. סיפרתי לו שאני פולני. אמי מתה ואבי נמצא בצבא הפולני. התחלתי לרעות את הפרות אצל האיכר הפולני . רעיתי אצלו את הפרות הרבה זמן והיה לי טוב אצלו. עד שנודע לו שאני יהודי והייתי נאלץ לברוח לכפר אחר. גרו שם אוקראינים. גם שם רעיתי פרות. עד ששמעתי שהרוסים כבשו את קובאל וצבאותיהם קרבים. שמחתי מאוד."
"בכפר שכנו אז הגרמנים ואני המשכתי לרעות את הפרות. עד שבאו הרוסים. הם הובילוני לבית-ילדים. היו שם ילדים רוסים , יהודים ופולנים, והילדים היהודים כונו בכל מיני שמות-גנאי. אחר כך נסעתי לפולין והצטרפתי לקיבוץ-ילדים השומר הצעיר בלודויקובו. משם באנו לגרמניה. עכשיו אני רוצה לעלות לארץ-ישראל, כי בשום מקום בעולם אין לנו בית ורק ארץ-ישראל היא בית לנו. "
מקור :
בנימין טננבוים (טנא). אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947
0
