ילדים יהודים אחדים נותרו לגמרי לבדם בתנאים שקשה לשרוד בהם. איזידור הכט ( ויקטור הכט ) בן העשר התחבא עם משפחתו במתבן של ידידים אוקראינים בזמן האקצייה הראשונה, באוקטובר 1942 : "יכולנו לשמוע את הצעקות של אלה שנרצחו , זקנים , ילדים וחולים ברובם" .
באקציית הגירוש השנייה , בנובמבר , הם הסתתרו בחווה מבודדת לא רחוק מבוצ'אץ , אצל זוג אוקראיני , יוזף וברברה זאריבני , שאיזידור זוכר אותם כ" אנשים טובים ואמיצים מאוד" .
אחר כך הם נדחסו לתוך הגטו, ושם חלקו מסדרון זעיר עם קבוצה של מבוגרים יהודים וילדים כחושים, מורעבים ותשושים. רבים מהם סבלו מבצקות בשל הרעב ושכבו על הרצפה. לרבים היה טיפוס. המקום שרץ פשפשים וכינים. בקושי היה שם אוכל או מים. "החלפנו כמעט את כל חפצינו תמורת אוכל." " גם היה שם קר מאוד, וחליתי לעתים קרובות".
בעת שביקשה להשיג מזון מחוץ לגטו , אימו של הילד איזידור נעצרה על ידי אחד השוטרים האוקראינים המקומיים ונורתה בעת שניסתה לברוח.
בזמן האקצייה השלישית הם הסתתרו מאחורי גרם המדרגות: " עוד שלושים יהודים עמדו דחוסים באותו חלל קטן" , ואז "ילד קטו אחד התחיל לבכות" , כתב איזידור. " אימא שלו , שפחדה שהבכי יביא לגילוי שלנו , שמה לו כרית על הראש , כשהורידה אותה , אחר כך , הילד כבר היה מת." וכולם התייפחו חרש. "
חוויית ההסתתרות במקום צפוף בשעה שאנשים חמושים מחפשים אותם ממרחק של סנטימטרים מעטים מהם הייתה טראומאטית עד מאוד.
בזמן האקצייה של אפריל 1943 הסתתרו הילד איזידור ואחרים במסתור אחר במרתף : " חשכה גמורה… שוכבים ללא תנועה זה לצד זה, בקושי נושמים. מעל ראשינו יכולנו לשמוע רקיעות מגפיים, קללות , צעקות ויריות" . "אי אפשר לתאר במילים את ההרגשה שהמוות מרחף מעל ראשך. אתה רוצה להיהפך לנמלה, אתה עוצם את עיניך ומנסה להסתתר במקום כלשהו עמוק באדמה. הרגשתי את ליבי הולם כמו פעמון גדול, והיה נדמה לי שהאנשים המהלכים ממעל יכולים לשמוע אותו. לא היה אפשר להאמין ששם למעלה זה היה יום אביבי שטוף שמש. הרגשתי שלעולם א נצא מהמקום הזה" .
בסופו של דבר ברח איזידור מבוצ'אץ עם אביו " כמו חיות מציד : "התחבאנו בגאיות , בבורות , בשדות חיטה ושיפון וביערות הסביבה. בקושי היה לנו אוכל ומים. התעלפתי כל הזמן .. " הזיתי ללא הפסקה כמעט" .
לא הייתה להם ברירה אלא לחזור אל בית משפחת זאריבניי האוקראינים, שם כבר הסתתרו סבתו מצד אימו רוזה הירשהורן ודודתו ובתה בת השלוש.
" שכבנו שם כולנו בשקט בחושך ללא תנועה כמעט" אבל ב1944 פשטה המשטרה האוקראינית על המשק בו הסתתרו .
כולם נרצחו מלבד הילד איזידור וסבתו, שהצליחו להגיע למתבן בזמן : מנקודת התצפית שלהם , " יכולנו לשמוע את היריות ואת זעקותיהם האחרונות של קרובינו".
הם היו הניצולים היחידים ממשפחתם , בעיקר בזכות בני הזוג זאריבניי " שסיכנו את חייהם כל העת" .
בזמן הנסיגה הסובייטית הכאוטית מאפריל 1944, כאשר הוורמאכט חזר לבוצ'אץ , ברחו איזידור וסבתו לסקאלט , ושם אימץ הצבא האדום את הילד, הוא היה " רזה להחריד , לבוש בסמרטטוים, פחות או יותר יחף ושורץ כינים" .
לאחר שנלקח לבית חולים שדה הוא זכר כיצד האחיות הרוסיות " גזזו את שערי , רחצו אותי , התאימו למידות גופי מדי צבא ואפילו מצאו בשבילי חגורה מגפיים קטנים".
הילד נהפך מנווד מת למחצה לבן הגדוד של הצבא האדום , אבל זמן קצר לאחר מכן הועבר בית החולים הצבאי למקום אחר , והילד איזידור הופרד מן " האדם הקרוב היחיד שהיה לי " ( סבתו) .. "מעולם לא ראיתי אותה עוד, וחשתי אשמה וסבלתי בשל כך כל חיי".
הילד איזידור התחנך בבית יתומים סובייטי ונשאר בברית המועצות .
רק ב1999 , בגיל 68 , הוא ביקר לבסוף את קרוביו בישראל.
סבתו הלכה לעולמה מזמן , לאחר שאיבדה כל קשר איתו , כל שנותר לו לעשות היה לעלות לקברה.
מקור קרדיט :
עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020, עמודים 226- 228
שימוש הוגן לפי סעיף 27א, חוק זכויות היוצרים
0