שמי איתן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבי, שלמה גילאון. יחד אנו מתעדים סיפור מחייו של סבא ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית. וכך סיפר לי סבא:
הילדות בהונגריה והחיים בצל השואה
סבא שלי, שלמה גילאון, נולד בשנת 1940 בדברצ’ן שבהונגריה, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כילד יהודי, הוא גדל בצל האנטישמיות שהייתה נפוצה בהונגריה אז. שעות הפנאי המעטות שהיו לו בילדותו הוקדשו בעיקר ללימודים בבית הספר העממי ובשיעורי התורה, ולא לתחביבים ומשחקים כמו רוב בני גילו.
בזמן השואה, בני משפחתו חויבו לשאת טלאי צהוב המזהה אותם כיהודים. הם גורשו לגטו, שם נאלצו המבוגרים, ובהם הוריו וסביו של סבא, לעבוד עבודת פרך בייצור לבנים. לאחר מכן נשלחה המשפחה לאוסטריה, ועמדה להישלח למחנה ההשמדה אושוויץ, אך ברגע האחרון, כשהרוסים הגיעו והשמידו את מסילות הרכבת, ניצלו בני המשפחה בנס מגורל מר.
העלייה והחיים בארץ ישראל
על אף תום המלחמה, האנטישמיות בהונגריה לא פסקה. סבא, שהיה אז נער בן 16, קיבל החלטה להימלט מן השנאה ליהודים ולהגשים את משאת נפשו – לחיות בקרב יהודים בארץ ישראל. יחד עם אחותו, הוא יצא למסע מפרך, שכלל הליכה רגלית בת 14 שעות בתנאי מזג אוויר קשים. בתום המסע הצליחו השניים להגיע לאוסטריה, ומשם הפליגו לישראל באונייה.
ראשית דרכו של סבא בישראל לא הייתה קלה. הוא הגיע ארצה לבדו, ללא כל ידע בעברית, והתגורר בצפיפות בדירתם הקטנה של דודיו העניים, אשר מנתה חדר וחצי בלבד עבור ארבע נפשות. הדודים חלקו את מנת המזון הדלה שהייתה ברשותם עם סבא, וזאת בתקופת הצנע הקשה. אחותו, לעומת זאת, נשלחה לפנימייה ליתומים בפרדס חנה. כעבור חודש וחצי עבר סבא למסגרת מיטיבה יותר – פנימיית “כפר בתיה” ברעננה, שיועדה לבני נוער עולים. בפנימייה דאגו אומנם לצרכיו הבסיסיים, אך המחסום הלשוני הקשה עליו את ההסתגלות החברתית. סבא היה נחוש ללמוד עברית, והתמיד בלימוד השפה באופן עצמאי מתוך ספר לימוד שהיה במקום.
הלימודים והצבא
לאחר כחצי שנה, עם הגעת הוריו של סבא ארצה, הם התגוררו במעברה צנועה באור עקיבא, שם סבלו מתנאי המגורים הקשים. בינתיים, סבא החל ללמוד אלקטרוניקה בבית הספר אורט סינגלובסקי בתל אביב. בתום לימודיו התגייס לצה”ל ושירת בחיל הקשר, תפקיד שהלם את כישוריו. אחרי שחרורו מהצבא, במשך שלוש שנים, לימד סבא אנגלית בבית ספר יסודי בנתניה, ובמקביל השלים את לימודי הבגרות. בבית הספר הוא הכיר את סבתא נחמה, שהייתה מורה למלאכה, ושהפכה לאהבת חייו.
החיים המקצועיים
בגיל 26, כשכבר היה אב לשני ילדים, החל סבא ללמוד ראיית חשבון במקביל לעבודתו כמורה. בהיותו בן 34, כאשר סיים את לימודיו וקיבל רישיון לעסוק במקצוע, כבר היה אב לארבעה – מיטל, אורנית, אייל, ודרור – אבא שלי.
בזכות היותו איש שיחה מרתק בעל כריזמה וחוש הומור, סבא מצליח תמיד לרתק את שומעיו בסיפורים על קורותיו ובפנינים של חוכמת החיים שרכש. כיום הוא מנצל את שעות הפנאי לתחביביו האהובים – משחק שח, טיולים בארץ, קריאת ספרים והאזנה למוסיקה, אך יותר מכל הוא שמח לבלות עם נכדיו האהובים. הכישרון לשחמט עבר במשפחה שכן, סבא נהג לשחק שחמט גם עם אבא שלו, שהיה שחקן שח מוכשר.
המסר של סבא לנכדים והמשמעות של זה עבורי
המורשת שסבא מבקש להנחיל לצאצאיו היא שבזכות כוח הרצון, העקשנות והאמונה, הוא הצליח להקים משפחה לתפארת על אף שהגיע ארצה חסר כל. עם מטען השכלתו כבוגר אוניברסיטה ורואה חשבון, סלל את דרכו בעמל רב והצליח לפרנס בכבוד את משפחתו.
סיפור חייו של סבא שלמה הוא כמו מסע מופלא, עדות מופלאה לעוצמת רוח האדם. מורשתו היא לא רק מקור לגאווה משפחתית, אלא גם תמרור לדורות הבאים, שיש ביכולתו של אדם לעצב את גורל חייו, גם מתוך מציאות בלתי אפשרית.
מקור וקרדיט : אתר הקשר הרב-דורי
0