תרגמה וסיכמה מאנגלית : צפרית גרינברג , עורכת משותפת , מיזם התיעוד המקוון , ילדים בשואה
במשך שנים, הצטער מייקל בורנשטיין שאינו יכול למחוק את המספר הסידורי – B-1148 – שהוטבע בזרועו כשהיה רק בן ארבע. כשנשאל על הקעקוע הזכיר את אושוויץ, אך לא סיפר על מחנה ההשמדה הנאצי שבו נרצחו אביו, אחיו וכמעט מיליון יהודים אחרים במלחמת העולם השנייה. לעתים רחוקות דיבר על כך שהופרד מאמו, שדאגה לו למעט לחם ומרק עד שנשלחה למחנה עבודה באוסטריה. ולא סיפר גם על סבתו שהצליחה, באופן בלתי נתפס, לשמור עליו בחיים עד לשחרור המחנה על ידי חיילים סובייטים.
זיכרונותיו מהימים האפלים הללו הוא עמום. נדמה לו שהוא זוכר את צחנת הגופות הבוערות, את העשן העולה מארובות המשרפות, את קול נקישת מגפי השומרים. אבל הוא גם מודע לאופי המתעתע של הזיכרון, שמתעצב במיוחד בילדות, משילוב של תפיסה, דמיון וסיפורים שסיפרו לנו. וכך, במשך שנים, הוא לא דיבר כמעט על עברו. הוא העדיף להביט קדימה, באופטימיות שירש מאמו, שמצאה אותו בז'רקי, פולין, אחרי המלחמה. בפברואר 1951, כשהיה בן עשר, היגרו לארצות הברית, שם בנה משפחה עם אשתו וארבעת ילדיו ועסק במחקר בתחום הרוקחות. עם השנים כשילדיו ונכדיו ביקשו לשמוע את סיפורו הוא נפתח מעט והחל לדבר.
ואז ראה משהו שהשאיר אותו המום ונחוש יותר מאי פעם לספר את סיפורו: תמונה של עצמו כילד באושוויץ באתר אינטרנט הטוען שהשואה היא שקר, שזה מעולם לא קרה. "סגרתי את המחשב בשאט נפש. הייתי מזועזע. ידי רעדו מכעס", הוא כותב בספרו "מועדון השורדים: סיפורו האמיתי של אסיר צעיר מאוד באושוויץ" (Survivors Club: The True Story of a Very Young Prisoner of Auschwitz, Farrar, Straus and Giroux, 2017). מה שראה באתר מכחישי השואה גרם לו להבין שאסור לניצולים לשתוק, שצריך לחלוק ולתעד את הסיפורים. שאם לא יעשו זאת, יגבר קולם של מפיצי השקרים והמכחישים.
מיכאל בורנשטיין נולד ב-2 במאי 1940 בעיר ז'רקי שבפולין, להוריו סופי וישראל בורנשטיין, ואח לשמואל בן הארבע. בז'רקי חיו כ-1700 יהודים, רבים מהם בעלי עסקים.
הכל השתנה ביום שישי, 1 בספטמבר 1939, עם פלישת הכוחות הגרמניים לפולין. עוד באותו היום רצחו הנאצים למעלה מ -1,000 יהודים בפולין כולל 100 בז'רקי. בתחילה היה הגטו בז'רקי גטו פתוח, כלומר לא היה מוקף בגדרות, אבל היהודים לא יכלו להיכנס ולצאת כרצונם. הנאצים סגרו או השתלטו על עסקים יהודיים, אכפו עוצר קפדני וגרמו ליהודים ללבוש סרטי זרוע לבנים ועליהם מגן דוד כחול. הם גם אילצו אותם להקים יודנראט – מועצת המנהיגים היהודים. אביו של מיכאל, ישראל בורנשטיין, נבחר ליושב ראש היודנראט. בספרו כותב בורנשטיין שמצא יומנים ומכתבים המעידים שאביו השתמש בתפקידו כדי להציל אנשים. הוא שיחד אנשי גסטפו כדי להשיג 200 ויזות מעבר למשפחות כדי שיוכלו לעזוב את ז'רקי, הוא הקים מטבחי מרק ועזר לרבים למצוא מקומות מסתור.
באוקטובר 1942 עם הכרזת ז'רקי כ"יודנריין" (נקייה מיהודים) נשלחו היהודים שנותרו ברכבות למחנות עבודה או למחנות השמדה. משפחת בורנשטיין נשלחה לאושוויץ. עם הגעתם לאושוויץ, הם הופרדו וישראל ושמואל הועברו למגורי הגברים. מיכאל נשאר תחילה עם אימו וסבתו, אך בהמשך נשלח לקסרקטין הילדים. אימו סיכנה עצמה כדי למצוא את בנה, ובסופו של דבר הצליחה להביא אותו אל צריפי הנשים, ושם הסתירה אותו בפינות בין זרדים של קש. ישראל ושמואל לא שרדו את אושוויץ. אימו של מיכאל נשלחה למחנה עבודה באוסטריה והוא נשאר עם סבתו.
בינואר 1945, כאשר הכוחות הסובייטיים התקרבו לאושוויץ, החלו הנאצים לפנות את המחנה, והוציאו את האסירים שעוד נותרו לצעדות המוות. מיכאל וסבתו ניצלו מהצעדה בשל העובדה שבאותה עת מיכאל היה חולה ואושפז במרפאה כשסבתו לצידו.
ב-27 בינואר הגיעו החיילים סובייטים ושחררו את המחנה. "מתוך מאות אלפי הילדים שנשלחו ברכבת לאושוויץ, נותרו בחיים רק 52 ילדים מתחת לגיל שמונה. "הם היו המסתתרים הטובים ביותר בעולם", כותב בורנשטיין בספרו. "אני הייתי אחד מהם".
לאחר השחרור חזרו מיכאל וסבתו לז'רקי, שם גילו שבית המשפחה נתפס על ידי משפחה פולנית שראתה בו את ביתם. סבתו לקחה את מיכאל לחווה בקצה העיר, שם מצאו מקלט בלול תרנגולת. אימו שחזרה לז'רקי ממחנה העבודה באוסטריה הבינה שאין להם עתיד במקום והחליטה לבקש עבורה ועבור בנה ויזה לארצות הברית. שש שנים לאחר המלחמה, בשנת 1951 הגיעו סופי בורנשטיין ומיכאל לניו יורק. במהלך השנים בארה"ב סיים מיכאל דוקטורט ברוקחות ובמחקר כימי, נישא והקים משפחה.
כתיבת הספר הייתה חשובה למיכאל כדי שנכדיו ידעו על זוועות השואה וכדי שיעבירו את המידע הזה הלאה לדור שלא יפגוש ניצולי שואה. הלקח המוסרי הבסיסי של השואה, לדעת בורנשטיין וילדיו, הוא הקלות שבה ניתן לעשות דה-הומניזציה לכל קבוצת אנשים. הספר הפך לרב מכר ובניו יורק טיימס נכתב כי על אף שהספר משווק לקוראים צעירים, השילוב של תקווה וקושי שנוכחים בו מושכים קוראים מכל הגילאים.
בתמונה של ילדים ניצולי שואה, שצילמו החיילים הסובייטים ימים לאחר שחרורם מאושוויץ, נראים הילדים כשהם מראים את המספרים שקועקעו על זרועותיהם לחיילים הסובייטים. בזכות הספר נודע לשרה לודוויג ולטובה פרידמן, שמופיעות בתמונה לצד מיכאל בורנשטיין, ששלושתם חיים רק מספר קילומטרים האחד מהשני בפרברי ניו ג'רזי. בעקבות זאת התקיימה פגישה מרגשת בביתה של ביתו של מיכאל שבה נכחו בני המשפחות של שלושתם.
מקור:
0
