"ראיתי טרגדיה שאי אפשר לתאר", אומר אחד הילדים בעדותו ל"וועדה ההיסטורית המרכזית" שפעלה בפולין עם תום מלחמת העולם השנייה. אבל, כפי שניתן להתרשם מעשרות העדויות בקובץ "ילדי המלחמה 1944-1948 שראה אור באחרונה (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים), הילדים תיארו לפרטי פרטים, בלי להסוות דבר, את שגרת ההישרדות בשואה. ההיטלטלות בין מחבוא למחבוא בשנות האימה, המוות בכל אשר יפנו, כולל של הוריהם ובני משפחה אחרים, געגועיהם למשפחה. ובעיקר מה ראו ושמעו מהחרך הצר, גם הסמלי, שדרכו הביטו על האירועים האיומים, שקשה כל כך לתארם.
זהו ספר עשיר במגוון העדויות שבו ובאותנטיות שלהן. התמונה המתקבלת מהתיאורים ממקור ראשון – מרתקת.
העדויות של הילדים המצויות בקובץ נגבו במשך ארבע שנים, עד 1948, בארבע שפות, והן תורגמו על ידי ארבעה בהתאמה: חנן אלשטיין (שגם ערך את הקובץ) מגרמנית, ענת זיידמן מפולנית, פטר קריקסונוב מרוסית, בני מר מיידיש. יש כאן מידע רב על אתרים, עיירות, ערים, מחנות ריכוז, אבל גם על התנהגות אנושית, על הפולנים והאוקראינים וגם היהודים. אבל מה שמבדיל את העדויות הללו מספרי זיכרונות רבים של ניצולים שהיו ילדים בשואה, היא הטריות שלהן. הן לא נמסרות בקול מבוגר, לא הועברו דרך מסננת הזיכרון או נמסכו בעשן הזמן.
המראיינים היו יהודים, בהם סוציולוגים, היסטוריונים חובבים, מחנכים, פדגוגים, חוקרי ספרות ואפילו רואי חשבון. לדברי אלשטיין, כל עדות תלויה במראיין, במידת הקשב שלו – ובמקרה של ילדים עוד יותר. לדבריו, גם המראיינים הם אנשים ששרדו, "ואפשר להתרשם מהרגישות שלהם. הם הבינו שחשוב לרכז מידע והיסטוריוגרפיה, גם לצורך הנצחה וזיכרון", אבל מעבר לכך, "נעשה כאן ניסיון חשוב להביא את הקולות של הילדים, להקשיב לשפה שלהם, לא לתקן אותה, לא להכשיר אותה הכשרה היסטוריוגרפית, היסטורית, אידיאולוגית או נרטיבית". הוא מציין זאת אל מול עדויות מאוחרות של ניצולי שואה שנגבו בישראל. "עדויות רבות במשך השנים נטבעו בחותם עיצוב ברור של נרטיב ישראלי", הוא מבהיר, "נרטיב שהוא חינוכי ואפילו לאומני, שספג אינדוקטרינציה. העדים עיבדו את הסיפור שלהם, הוא עוצב על פי דפוסים ישראליים".
אמנם אין כאן תמלול ממש, אלא פרוטוקולים של המראיינים שרשמו את העדות. כלומר, נעשתה עריכה כלשהי, אבל המראיינים לא תיקנו טעויות לשוניות, טעויות בלוגיקה או טעויות היסטוריות, והחומר הרוטט הזה, החי, היא מעלתן של העדויות.
