מאיר קוטס 7021-B
נולדתי בעיירה סטריקוב בפולין. כשהייתי בן שש, עברנו ללודז'. לאבי קראו זאבל, לאמי רצה (רעיה). היו לי חמש אחיות: חנה, ציפורה, רבקה, רחל ורייזלה. כולם נספו בשואה.
נכנסתי לגטו לודז' ביום הראשון שהוא נפתח. הייתי בגטו מפתיחה עד סגירה. בגטו העסיקו אותי בייצור כפפות וגרביים. הייתי שליח. היה לי כובע שהיה כתוב עליו בגרמנית betribhuntshuuntstumfuptilugזה אומר בגרמנית 'מפעל יצור כפפות וגרביים'.
אחד הדברים הקשים בגטו היה הרעב. היינו מקבלים כיכר לחם לשמונה ימים וגומרים אותו כבר ביום הראשון. די בהתחלה, גירשו אותנו מהבית שלנו. אני זוכר את הגרמנים נכנסים הביתה ומתחילים להכות את אבא שלי ולצעוק לו 'שנל שנל', מהר.
לאט לאט איבדתי את כל משפחתי. חנה נעלמה בתחילת המלחמה. אבי נפטר בשנת 1942, מרעב. אחותי רבקה מתה בגטו ממחלת הטיפוס. שתי האחיות הצעירות, רחל ורייזלה נלקחו על ידי הנאצים. בשנת 1942 בשמחת תורה באה פקודה שכל הילדים עד גיל עשר חייבים להגיע למקום ריכוז מסוים. היות וזה לא הלך לפי רצון הגרמנים הם באו לעשות זאת בעצמם. הם הגיעו עם רמקולים וצעקו runter. אלו היו שאגות איומות. יצאנו למקום הריכוז, אימי, אני ושלוש אחיותיי. לקחו לנו שתיים מהאחיות, את רחל ואת רייזלה ומאז לא ראינו אותן לעולם. ביולי 1944 הנאצים החליטו לקחת את אימי למחנה ההשמדה חלמנו. ציפורה אחותי החליטה ללכת איתה רק כדי שאימי לא תישאר לבד.
נשארתי בודד בעולם.
באחד הימים באה פקודה שחייבים להתרכז במקום מסוים. לפני כן היינו צריכים לעבור גשר שהיה בגטו, עד שעה מסוימת. ראיתי שכן שלנו, איש זקן עם מזוודה. עזרתי לו לעבור את הגשר. בזמן הזה סגרו את המעבר וכבר לא הספקתי להגיע הביתה. היה לי חבר מעבר לגשר אז הלכתי אליו. מצאנו שק סלק ועשינו סעודה. עד היום מרוב שאכלתי סלק באותו יום אני לא יכול לראות את זה.
בקיץ 1944 נשלחתי לבירקנאו-אושוויץ. עברתי סלקציה עינית (במבט) במהלכה עברנו חיטוי, החלפת בגדים לבגדים מנומרים ונעלי עץ הולנדיות. לאחר יומיים שם עברתי סלקציה גופנית, בודקים את כל חלקי גופך. שם חרטו לי את המספר על היד: B 7021 ונשלחתי לעבודה במכרה הפחם firstengrube. שם לימדו אותנו תרגילי סדר, הליכה כמו בצבא בצורה המדויקת ביותר. היו לנו מיטות מעץ בנות שלוש קומות והיינו ישנים שני אנשים במיטה. קיבלנו פנס 'קרביט'. היות והיינו צעירים קראו ליחידה שלנו berkshule, בית ספר לכרייה.
היינו קמים באמצע הלילה, צועדים למכרה עם הפנסים דלוקים ויורדים במעלית 70 מטר לעבוד במכרה. היינו צריכים להעמיס קרוניות ולדחוף אותן למקומות מרכזיים במכרה משם הוציאו אותן עם מעליות. קיבלנו אוכל בסוף היום: כף מרק, פרוסת לחם עבה, חתיכת מרגרינה וכף ריבה. המשמעת הייתה קיצונית. היינו צריכים לעמוד בחמישיות. לפעמים באמצע ההליכה היו צועקים hinleygenovshteynhipen ואחרי זה חזרנו לעבוד כרגיל.
ב – 18 בינואר 1945 בלילה אספו את כולנו בבהלה וצעדנו רגלית עד שהגענו לגבול גרמניה פולניה. ימים של הליכה בשלג. רק חלק מהאנשים עמדו בזה. הגענו לתחנת הרכבת, העמיסו אותנו על קרונות פתוחים למרות השלג והסיעו אותנו ימים רבים. חלק מהאנשים קפאו ומתו. הגענו למחנה 'דורה', על יד עיר גרמנית Northousend. במקום יצרו רקטות שנקראו v1 v2. בדורה עברנו עוד סלקציה ולקחו אותנו לעבודה במפעל הרקטות. היינו שם תקופה קצרה יחסית. הגרמנים הרגישו שהסוף מתקרב. שוב העמיסו אותנו בקרונות. הגענו לברגן בלזן, שם גם שוחררתי בסוף.
לא זיהיתי ששחררו אותנו. הייתי במצב קשה. הצלב האדום טיפל בי. בהתחלה אסור היה לנו לאכול, בגלל שנים של רעב. נתנו לנו רק דייסה. אחר כך לקחו אותי לשבדיה. הייתי שם שלוש שנים. שנתיים הייתי שם בבית הבראה.
לתיעוד המלא במאגר סיפורי מורשת – הקשר הרב דורי
0
