מאת:
איריס ליפשיץ-קליגר
במהלך השואה רני פרידמן עברה בין דירות מסתור עד שנשלחה למנזר. כשגדלה עברה לקנדה והקימה את משפחתה. כשהגיעו הדיווחים על 7 באוקטובר הרגישה שחוזרת אחורה בזמן: "חייבים ללמד את זה בבית ספר, כמו שמלמדים על השואה". עכשיו היא מתמודדת עם האנטישמיות במדינה: "תמיד יהיו מי שירדפו אחרינו"
רני פרידמן, בת 87, ילידת הולנד, ברחה עם משפחתה לבלגיה במהלך המלחמה. הסתתרה מהנאצים בדירות מסתור בעזרת סיוע מהמחתרות המקומיות. בהמשך נשלחה למנזר. אמה נתפסה על ידי הגרמנים, נשלחה לאושוויץ, ושרדה. לאחר המלחמה עברה להתגורר בקנדה. היא אם לשלושה וסבתא לשלושה נכדים. למרות גל האנטישמיות בצפון אמריקה היא מספרת כי לעולם לא תסתיר עוד את זהותה היהודית.
מלחמת העולם השנייה: "אני ואחי התאום נולדנו ב-4 באפריל, 1937, בהולנד. במלחמה המשפחה שלי הצליחה להסתתר באזורים הכפריים של המדינה וגם בבריסל. פעמיים גילו את מקומות המחבוא שלנו ונאלצנו לברוח. אמא שלי גורשה למחנה ההשמדה הנורא מכל, אושוויץ, בעוד שאבא שלי הצליח להכניס אותי ואת אחי למנזר. הסתירו אותנו שם עד סוף המלחמה. בלית ברירה, למדנו את התפילות הקתוליות במנזר. לא הייתה לנו ברירה אחרת. כשהמלחמה הסתיימה אבא חזר לאסוף אותנו ולאט-לאט חזרנו לשורשים היהודים שלנו".
"בסופו של דבר ההורים החליטו לחזור לבריסל. אמא שלי נתפסה על ידי הגרמנים ואבא שלי החליט להעביר אותי למנזר בצרפת. אני לא מספרת את כל הפרטים שקשורים לעזיבה שלי מהמשפחה במעבר חד למסתור במנזר. זה שומר עליי. הזיכרונות סביב זה טראומטיים מדי עבורי. במנזר הקפדתי להתנהג כמו שאר הילדים כדי שלא יחשדו בי. בטקס אכילת לחם הקודש אם המנזר והכומר מנעו ממני להשתתף כי הם ידעו כמובן שאני יהודייה. אבל למעט זה, השתתפתי בכל הטקסים של הכנסייה הקתולית. מדי פעם הגיעו גרמנים לבדוק את הכנסייה וכל הילדים היהודים הוחבאו".
אחרי המלחמה: "הולנד שוחררה בשנת 1945 וחזרנו לבית שלנו בהולנד. גרמנים עדיין התגוררו בבית, אבא שלי ניגש אל ראש העירייה וביקש את ביתנו בחזרה והוא אכן פעל לסילוק הגרמנים. ב-1953 נסעתי לבריסל לעבוד שם כאומנת, ובשנת 1955 המשכתי לבני משפחה שלי שחיו קנדה, הגעתי לטורונטו בלי לדעת מילה באנגלית. עבדתי שם כאומנת, זבנית בחנות לחומרי בניין וכעוזרת בחברת הפקות סרטים. שם, גם הכרתי את הנרי, נישאנו ב-1959, נולדו לנו שלושה ילדים, מייקל, רונדה וריצ'רד, ויש לנו שלושה נכדים".
האנטישמיות בעולם: "תמיד ראיתי את עצמי כמחנכת, יש לי רצון לספר את מה שעבר עלינו בשואה לכמה שיותר אנשים בעולם. באמצעות ארגון מצעד החיים מצאתי קהלים, גם בבתי ספר, כדי להשמיע להם את הסיפור שלי למען יידעו ולא ישכחו לעולם את שאירע בשואה. לשמוע את הסיפור מעד שחווה את זה על בשרו זה שונה מלקרוא בספרי היסטוריה. אני מאוד מודאגת שהשואה תישכח, בעיקר כשאנחנו העדים כבר לא נהיה כאן יותר.
המשפט 'לעולם לא עוד' הוא לא משפט שאני אישית מאמינה בו — תמיד יהיו מי שירדפו אותנו. לנצח. כיהודייה שחיה בקנדה, אני לא חוששת לביטחוני האישי לאור גל האנטישמיות באמריקה ובאירופה. יש אזורים בארצות-הברית שיהודים מסירים את הכיפה בדרך לבית הכנסת כדי שלא יתנכלו להם. אני אישית ממשיכה לענוד בגאווה גדולה את שרשרת מגן הדוד שלי. המזוזה שלנו בפתח הבית נותרה במקומה ולא תוסר לעולם. אסור להסתיר את היהדות שלנו".
7 באוקטובר: "ביומיים שאחרי ישבתי בבית ולא הפסקתי לבכות. זה הציף בי את כל הזיכרונות שאני מנסה להדחיק במשך כל השנים. לשמוע שוב את המילים 'תתחבאי מתחת למיטה' היה עבורי טריגר קשה מנשוא.
"מאז 7 באוקטובר אני מודאגת לגבי דור העתיד במשפחתי ובכלל. אצלנו במשפחה, למשל, קיבלנו החלטה בכל הסוגיה של העלייה באנטישמיות בקנדה ובטורונטו, לצפות פחות בשידורי החדשות בטלוויזיה שמלחיצים את כולנו. אני חושבת שאת מה שאירע לעם היהודי ב-7 באוקטובר חייבים ללמד בבתי הספר בדיוק כמו שמלמדים את השואה. השנה אצעד שוב במצעד החיים, הפעם גם לצד שורדי שואה מהעוטף, ששרדו בפעם השנייה את התופת".
0