"כדאי לך לפגוש את ארטמיס," הציעה חברתי חנה קסורלה-אייזיק , "היא אישה מיוחדת עם סיפור חיים מדהים," הוסיפה.
"לא ידענו מה קרה בסלוניקי או במקומות אחרים כי לא הייתה תקשורת. כשהרב של יואנינה התחנן בפנינו לברוח, לא היה לנו לאן." הוסיפה בעצב.
אלף יהודים מתוך הקהילה ברחו מיד עם הכיבוש הגרמני, כאלפיים נשארו. ב-25 במרץ 1944 (יום העצמאות היווני) נצטוו כל יהודי יואנינה להתרכז ליד חוף האגם. נאמר להם שהם מובלים ל"התיישבות מחדש". הם הועלו על משאיות והוסעו לעיר לאריסה שבה הייתה תחנת רכבת.
"אמא נעלה במפתח את דלת הבית והכניסה את המפתח לארנק שלה מבלי לדעת בעצם שלבית הזה לעולם לא נחזור. העמיסו אותנו בצפיפות רבה על משאיות כשבחוץ ירד שלג כבד. בכל משאית היה חייל גרמני עם רובה שהשגיח שאיש לא ימלט. חשבנו באותו זמן שמעבירים אותנו למקום אחר באופן זמני ותיארנו לעצמנו שהגרוע ביותר שיכול להיות שנעבוד בבתי החרושת של הגרמנים שרצו לנצח במלחמה את הרוסים ואת בנות הברית".
מקור : הבלוג של זהבה חן- טוריאל, מחברת הספר 'הנשים של טרואל'.
0