מאת : יעל הורוביץ
הציור של ניצול השואה שמואל בק (Samuel Bak).
לודג’, זיכרונות ילדות
הלינה (הלינקה), נולדה בשנת 1932 בלודג’ שבפולין, לוולף (זאב) הרלינג ולאנה (אנג’ה) קרישק. לידתה, לאחר שבע שנות נישואין, הביאה אושר רב למשפחה וכך, זכתה הלינה מגיל צעיר ליחס של נסיכה ופינוקים אין ספור. לימים, סיפר לה אביה, ששילם שוחד על מנת להעניק לה שם פולני, ובכך למנוע הצקות בבית הספר המקומי.
מכיוון שהסביבה הפולנית לא הייתה ידידותית, לא הורשתה הלינה לצאת לשחק לבדה בחצר הבית. מפעם לפעם לקחה אותה יוז’יה, המשרתת הפולניה, לגלוש על הקרח ברחבה שנערמה במרכז העיר. כאשר אימה ויוז’יה נסעו לקנות עופות בשוק המקומי, הצטרפה הלינה הקטנה לנסיעה בכרכרה.
רוחות מלחמה
זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, פלשו הגרמנים ללודג’. מצוידים ברשימות של משפחות יהודיות אמידות. פרצו לבתים, בהם גם ביתה של טולה, דודתה של הלינה, ברחוב פיוטרקובסקה 8, ורצחו את כל בני המשפחה.
מיד לאחר מכן, גורשו כל המשפחות היהודיות בלודג’ מביתן והועברו לאולם רחב ידיים ששימש לפני המלחמה בית חרושת. במהלך שהותם שם, תפרה לה אימה, בתושייתה, כיס חבוי במכפלת החצאית, בו הסתירה חלק מכספם, ששימש להם לעזר רב במהלך המלחמה.
הבריחה מלודג’
“בזכות חזותה ושליטתה בפולנית ובגרמנית”, מספרת הלינה, “הצליחה אימא לברוח מן האולם ולשכור עגלה רתומה לסוס. למזלנו, השמירה עדיין לא הייתה אז קפדנית, מה שאיפשר לאבא ולי לברוח מן האולם ולהצטרף לאימא”.
העגלה פילסה את דרכה בדרך חתחתים, ולאחר שעות ארוכות של נסיעה בדממה, הגיעה המשפחה לוורשה, שם חברו למינה ולשמואל. ביתם המפואר של השניים בלודג’ הולאם לטובת מיפקדה של הגרמנים והם הצליחו לברוח לוורשה. בכסף שהבריחו שכרו בה בית, אליו הצטרפו הלינה ומשפחתה למשך כמה חודשים.
בגטו וורשה
לאחר כיבוש וורשה ע”י הצבא הגרמני, בסתיו 1940, גורשו תושביה היהודיים לגטו. הלינה והוריה עברו לגור בדירה ברחוב לשנו בגטו, יחד עם מינה, שמואל ואביו. בהמשך הצטרפו אליהם שניים מאחיה של אימה ובן דודה, שהצליחו לברוח אף הם.
בינתיים, החלו ברחובות הגטו פעולות לתפיסת חסרי אישור עבודה. שמואל, השיג מישרה ניהולית בבית החרושת “טבנס” בגטו, בו תפרו ותיקנו מדים של הצבא הגרמני. הוריה של הלינה ודודתה, מצאו גם הם עבודה בבית החרושת ואילו הלינה בת ה-8, נותרה במחבוא בדירה עם “הסבא”, אביו של שמואל.
ילדי הגן ו”אצבע אלוהים”
“המצב בגטו הלך והחמיר. משחזרת הלינה. “המראות הנוראיים, של העמסת הגופות על עגלה, נפוחים מרעב ומכוסי זבובים, לא נותנים לי מנוח עד היום”.
בית החרושת בו עבדו רבים מתושבי הגטו, פורסמה הודעה על פתיחת גן לילדי העובדים בקומת הקרקע. הוריה של הלינה, בדומה לרבים נוספים, חששו לשלוח את ילדיהם אך ההבטחה לספק לילדים ארוחה חלבית ובשרית מדי יום, שהיו מותרות בחיי הגטו, עשתה את שלה. בדיעבד, הייתה זו מלכודת אכזרית.
“באחד הימים”, מספרת הלינה, “ארגנו הגננות את כל ילדי הגן, כחמישים ילדים בגילאים שונים, ולקחו אותנו לטיול רגלי מבית החרושת לגינה ציבורית, בהמשך הרחוב בו התגוררנו בגטו.
בעודנו עומדים בגינה, ומבלי שהספקנו להבין מה קורה, יצאו אנשי אס אס שהתחבאו מאחורי השיחים וירו עלינו במכונות ירייה מטווח קצר. כל הילדים נפלו מיד על הריצפה, מתים. נפלתי גם אני.
אין לי מושג איך קרה שלא נפגעתי. למזלי, הבנתי, שכדי לשרוד עליי לשכב בשקט מבלי לזוז ליד גופות חבריי הילדים. רק מאוחר יותר התברר לי, שבזכות התושייה שלי, נשארתי בחיים. היה זה כמו שאצבע אלוהים התערבה ושלפה אותי מגן המוות.”
הלינה המשיכה לשכב במשך זמן רב ורק עם רדת החשיכה, כאשר הייתה בטוחה שאנשי האס אס עזבו את המקום, העזה להרים את ראשה אט אט. רק אז, הבינה שכל חבריה לגן מתים והיא היחידה ששרדה. היא קמה המומה ורצה במהירות לדירה. השמועה על הטבח האכזרי בילדי הגן פשטה במהירות והוריה, שחזרו בינתיים מבית החרושת, היו מאושרים לראותה בחיים.
המלאך
השהות בדירה הפכה למסוכנת ומדי יום, כאשר יצאו בני הבית לבית החרושת, התחבאו הלינה ו”הסבא” כפופים במסתור הקטן שבנה אביה והוסווה מאחורי תנור הפחמים.
המצב המחמיר בגטו הביא לפריחת “תעשייה” של מבריחי אוכל, שכינויים היה “שמוגלר”. היו אלה נערים פולניים שהתפרנסו מהברחת פריטי מזון בסיסיים לגטו דרך תעלות הביוב תמורת מטבעות זלוטי. היו בהם גם כאלה שסיכנו חייהם למען יהודי הגטו מתוך רחמים. כזה היה יורק קוז’ימיניסקי בן ה-18.
“יורק היה בן חורג לאמו . בכל פעם שהצליח להבריח עבורנו אוכל, נהגה אימא לגהץ את בגדיו ולתקן את החורים בגרביו. בחושיה האימהיים, נתנה לו אימא תחושת בית ולמעשה, בזכות הקשר המיוחד שנוצר ביניהם, נשארנו בחיים”.
האקציה הגדולה
המצב בגטו הלך והחמיר. המוות שרר בכל פינה. החיילים הגרמניים עברו ברחובות הגטו וקראו ליהודים לצאת החוצה ולעמוד שורות שורות, בנות שמונה אנשים כל אחת. זמן קצר לאחר מכן, החל הגטו לבעור.
“בעודנו עומדים בשורות”, משחזרת הלינה, “עברו התלחשויות מהעומדים לפנינו, בדבר המיון הצפוי לנו: לחיים או למוות. אלה שיופנו ע”י הגרמנים ימינה, יזכו בחיים וישובו לעבודה ולביתם. המופנים שמאלה, דינם מוות”.
בחסות השורות הצפופות, הוכנסה הלינה במהירות לתרמיל גב ענק עם כתפיות בד אותו נשא אביה על גבו החזק. אך כאשר הבינו הוריה שלא יצליחו לעבור בהצלחה ללא חיפוש מדוקדק של הגרמנים, החליטו לברוח.
“אמי הייתה הראשונה שברחה. אחריה, אבא, סבא ואני. כולנו הצלחנו לברוח ולאתר את המאפייה בה חיכתה לנו אימא, שם הסתתרנו כל הלילה מאחורי שני שקי קמח ענקיים. כל אותו זמן שמענו את קולות הסלקציה, הצעקות והיריות מקפיאות הדם.
בשעת בוקר מוקדמת, הצליחה אימא, בתושייתה ובאומץ ליבה, לשחד עגלון גרמני שיבריח אותנו. יצאנו לדרך. לאחר סיבוב ארוך, הצלחנו לשוב לדירתנו בגטו לאחר שהסתיימה האקציה”.
בינתיים, התארגנו היהודים שזכו בחיים, בהכנות לחג הפסח. מי שתנאיו התאפשרו, אפה מצות מאולתרות. “היה זה ערב פסח, 1943. “הסבא” התעקש לקיים סדר פסח סמלי. ישבנו על הריצפה בפרוזדור, “הסבא” הגיש את המצה המאולתרת שהכין ונשא תפילה. לפתע, ראינו דרך החלונות שמיים אדומים כדם. באותו ערב, שרפו הגרמנים את כל הבתים ברחוב נובוליפיה, הגובל ברחוב שלנו בגטו. הגטו בער בלהבות.”
אימא איננה
ימים ספורים לאחר האקציה, הצליח יורק לשחד איש אס אס, ואסף את הלינה ומשפחתה במכונית לימוזינה, והביאם לגטו הקטן. משם, התפצלו והגיעו למקום מפגש עליו סוכם מבעוד מועד. בינתיים, נתפסו הוריה של הלינה בעקבות הלשנת שוטר יהודי ונלקחו למגרש בשטח הגטו, המוקף גדר גבוהה.
“אבא התכופף וביקש מאימא להיתלות על כתפיו כדי לעבור את הגדר ולברוח” , משחזרת הלינה ברעד. “אימא נתקפה פחד ולא הסכימה לעלות. הזמן היה קריטי. לבסוף, נאלץ אבא לקפוץ לבדו מעל הגדר והגיע למקום בו המתנו כולנו במתח. אימא, כך נודע לנו לימים, נשלחה לאושוויץ”.
הבונקר
יורק, עמו יצרה אימא קשר מיוחד, הסדיר עבור המשפחה מבעוד מועד בית ברחוב פרוסטה, בו התגוררו שתי אחיות פולנית, כתחנת ביניים לבריחה.שם התקבצה כעת המשפחה, מנסים לעכל את אובדנה של אנג’ה.
משם, התפצלו בני המשפחה ונסעו ברכבת הפרברית. ללא מסמכי זהות, ותוך שהצליחו להתחמק מעיניהם של המלשינים הרבים ברכבת, הצליחו להגיע למקום המסתור המיועד בבית הוריו של יורק, בוואוור שבפאתי וורשה, מצדו המזרחי של נהר הוויסלה.
כל אותו לילה, חפרו הגברים במרץ, רוקנו את האדמה שמתחת לסלון הבית, ויצרו מתחתיו מעין חדר, ששימש בונקר מאולתר עבור הלינה ומשפחתה. את תקרת הבונקר, תמכו בכלונסאות וקיוו לטוב.
קרול ורניה – חסידי אומות עולם
במשך שנה וחצי שהו הלינה ובני משפחתה בבונקר, בתנאים קשים והלינה, שהתבגרה באחת בעל כורחה, נאלצה להתמודד עם אתגרים רבים. מלחמת הקיום היומיומית למול הסכנות הרבות, לא איפשרה להלינה הצעירה להתאבל על אמה.
“כשהבנתי שאיבדתי את אימא, לא רציתי לחיות”, היא משחזרת. “לא היה לי עם מי לפרוק את תחושותיי, נזקקתי לחיבוק תומך של מבוגר. אך המתח היומיומי והסכנה הקיומית, לא איפשרו מקום ופנאי להיות עצובים”.
בשלב מסוים הצטרפו לבונקר יהודים נוספים שהצליחו לברוח, בהם גם ישראל, דודה של הלינה. לא אחת עשו הגרמנים חיפוש בביתם של קרול ורניה, דפקו עם רוביהם על רצפת הסלון בלוויית צעקות רמות כאשר הלינה ומשפחתה ישובים על רצפת הבונקר, מכווצים מפחד. למזלם, היו קרול ורניה נאמנים למשפחה ומקום מחבואם לא התגלה. לימים, הוענק ליורק ולרניה אות חסידי אומות עולם.
הרוסים באים
באוגוסט 1944, כמה חודשים לפני סיום המלחמה, כבשו הגרמנים את וורשה וסילקו את תושביה הפולנים. “הבונקר שלנו”, מספרת הלינה, “היה ממש בקו החזית. כוחות הצבא עמדו ממש מעלינו. יציאה מהמחבוא, פירושה מוות מיידי. הרעב היה כבד. רניה וקרול, סולקו אף הם מביתם, אך מפעם לפעם הייתה רניה מסכנת את חייה עבורנו, מתגנבת אלינו בלילות ומביאה לנו קצת לחם שאיפשר לנו לשרוד”.
הפולנים המשיכו להילחם במלוא העוצמה. “בשלב מסוים, התחלפו קולות החיילים בפולנית ובגרמנית, בשפה הרוסית. יום אחד, שמענו את ראניה, הקוראת לנו להרים את פתח הבונקר. ברגע שהרמנו את הפתח, הופנו כלפינו מלמעלה חמישה קני רובים. כעבור רגעים ארוכים של פחד, אותם לא אשכח לעולם, סולקו הרובים.
ראשון טיפס בסולם הסבא, שזכה לחיבוק נרגש מהקצין הרוסי-יהודי. אט אט עלינו כולנו והתחבקנו ארוכות עם הקצין וחייליו. זה היה מעמד מרגש מאין כמוהו. הקצין נתן לנו אוכל והזהיר שלנוכח הרעב הכבד שחווינו, עלינו לאכול מעט ובהדרגה”.
0
