בצילום למעלה : קובנר ואחותו נינה, 1936. הציל אותה מאקציה בגטו, בטרם נרצחה באושוויץ
ליאון קובנר הותיר סיפור חיים לא רגיל. אחרי שאיבד את משפחתו בשואה, הוא יצא למסעות חובקי עולם, ואף פעם לא שכח לראות את הטוב. החודש נפטר בגיל 94
מאת : עופר אדרת , מדור אחרי מות , עיתון " הארץ"
הוא נולד ב–1927 בלודז' בפולין. אמו, פסה (פולה), באה ממשפחה של חסידי גור. חרף היותה אשה ובת למשפחה חסידית, יצאה ללימודי דוקטורט במדעי הרוח בקרקוב. אביה, הרב בנימין לוי, הקים מפעל טקסטיל בלודז'. אביו של קובנר, איליה (אליהו), עסק אף הוא בתחום, כשניהל את מחלקת האריגים במפעל אחר. הוא בא ממשפחה של "אפיקורוסים מוחלטים", כדבריו. אבי־אביו היה מורה למתמטיקה וללטינית, שהקים גימנסיה. אח של אביו היה הצייר יוסף קובנר.
עם הכיבוש הגרמני גורשו בני המשפחה לגטו, שם גויס אביו למשטרה ואמו פתחה מכבסה. קובנר הועסק בבניית דגם מיניאטורי של חיי היהודים, בפיקוח הגרמנים, שנועד כנראה להיות שריד אחרון לקהילה אחרי שתיחרב. בעבודה זו הכיר את הציירת והמשוררת מלה פוגלבאום, והיה אחד ממעריציה שראו בה מורה רוחנית.
בקיץ 1944 גורשה המשפחה לאושוויץ, שם איבד את אביו, אמו ואחותו הקטנה נינה, שאותה הציל במו ידיו קודם לכן מאקציה בגטו. קובנר הועסק בעבודות כפייה בתיקון קרונות של הרכבת הגרמנית במחנה גלייביץ (גליביצה), ושרד.
ב–1945 חזר ללודז' ונרשם לאקדמיה לאמנות, אבל אז החליט לוותר על קריירה בתחום, ויצא למסע הרפתקאות חובק עולם. "הייתי מאוד יצרי, עזבתי הכל ונסעתי לפראג, לאשה צ'כית יפה, קצת מבוגרת ממני, שהתאהבתי בה עוד בגטו", הוא סיפר. הרומן לא צלח, וקובנר הצטרף לגרעין "קיבוץ בוכנוולד", קבוצת ההכשרה שהקימה לימים את קיבוץ נצר סרני. בהמשך, כשעלה לארץ באוניית מעפילים, גורש לקפריסין. משם הוא נמלט לאחר שחפר תעלה מתחת לגדר, עלה על ספינה והגיע לארץ.
בהפוגה השנייה של מלחמת העצמאות, הצטרף קובנר לחטיבת הראל ולחם בירושלים ובנגב. הוא סיים קורס מ"כים בהצלחה, אך לימים הודה: "עד היום אני לא מבין מה לימדו שם, כי לא הבנתי מלה בעברית". ואז, יום אחד אחרי המלחמה, רכב על אופניו ליפו, וגילה את הים. תחילה עבד כמלווה בסירות של דייגים ערבים, בתקופה שבה הם חויבו להעסיק "משגיח" יהודי. "חתרתי בסירה הקטנה של ערבי זקן ודייג מאוד מנוסה", הוא סיפר. "ישנתי אצלו במחסן, קיבלתי שרירים יפים מהחתירה והשווצתי בנמל בלי חולצה". בגיל 22 הוא התגייס לקורס חובלים בחיל הים ושירת כמפקד ספינה צבאית בכינרת.
אחר כך הפליג מסביב לעולם, ואז, בגיל 30, סיפר, "החלטתי לעזוב הכל ולברוח". היעד הבא היה סקנדינביה, שם למד לצוד לווייתנים. כשחזר "הכריז על עצמו כעל חלוץ ציד הדולפינים השורצים לרבבותיהם בים התיכון", כפי שדווח באחד העיתונים. "בעומדו על סיפון ספינה קטנה בנמל יפו, כשהוא לבוש רק מכנסי חאקי, חבל כרוך סביב מתניו וממנו תלוי פגיון ארוך, הוא דומה יותר לצאצא של הוויקינגים מאשר לאיש־ים ישראלי", נכתב עליו ב"מעריב".
לימים חזר ליבשה, היה למורה לימאות והכשיר דורות של ימאים ברחבי הארץ. לאמנות הוא חזר בשלב מאוחר יותר, כשעסק בתכשיטנות. הוא הותיר אחריו את אשתו, כרמלה, שאותה הכיר כשעצר לה לטרמפ עם אופנוע המרוצים שלו, שלושה ילדים (רותם, היסטוריון, אליסף, אמן, ונעמי, שנקראה על שם אחותו, נינה) ושמונה נכדים.
ראו גם :צייד הדולפינים הישראלי הראשון (והאחרון)
0
