מאת: חנה שטרנליכט (נוימן)
ארץ לידה: צ'כיה Czech Republic
כך שרדתי את המחנות
נולדתי בפראג שבצ'כוסלובקיה של שנת 1930 בעיירה קטנה בשם הוליצה. בת יחידה להורי, אירנה וארנולד נוימן. תקופת ילדותי הייתה תקופה מאושרת מלאה בזכרונות נפלאים, מאכלים צ'כים אהובים ובילויים בתיאטרון. אם כי תקופה יפה זו נגמרה מוקדם מהצפוי, כיוון שכשמלאו לי 9 שנים פרצה מלחמת העולם השנייה.
לאחר שמועות רבות, ומעקב הדוק אחר התקדמות הגרמנים ברדיו, הגרמנים כבשו את צ'כוסלובקיה ב- 15 למרץ 1939 ובתאריך זה הכול השתנה. עם הכיבוש החלו גזרות קשות שנגעו ליהודים בכל תחומי החיים. שלטים האוסרים על כניסת יהודים הוצבו בכניסה לגנים ציבוריים, אוטובוסים בריכות שחייה ועוד. ילדים הפסיקו ללכת לבתי הספר והטלאי הצהוב נכנס לפועל. חנה מעידה כי אף אחד לא סיפר לה על המלחמה אלא הבינה זאת לבד עקב האנטישמיות שחוותה על בשרה.
לא הרבה זמן לאחר שהחלו הגזרות נלקחנו לגטאות, הגעתי לגטו טרזין, לחדר הבנות, בזכות מאמצי אבי, ולמרות שלא היה אוכל או סדר זה היה שיפור, מכיוון שהייתי בחברת בנות גילי.
בשנת 1944 הגעתי לאושוויץ ועברתי את הסלקציה של דוקטור מנגלה בזכות זה שאמרתי שאני בת 17 בעוד הייתי בת 14. באושוויץ איבדתי את אמי ונשארתי לגמרי לבד. הקושי היה רב, אך התגברתי על הקשיים, בזכות חברה שמצאתי בגרמניה, במהלך העבודה שקבלתי שעזרה לי להתגבר על הקשים.
באחד הימים נאמר לי ולחברותיי לעבודה שאנחנו הולכות למקלחות, והיה ידוע שמהמקלחות עלול לצאת גם גז. בסופו של דבר התקלחנו, אך אני זוכרת בבהירות את הפחד בהליכה שזכורה לי כהליכה האחרונה אל מותי.
ב-5 למאי 1944 האמריקאים הגיעו לאושוויץ ושיחררו את המחנה. אני הייתי מוכנה לרקוד בהגיעם, אבל גופי החלש לא יכול היה להתנועע גם במאורע מסוג זה.
עליתי לארץ עם בני נוער נוספים במרץ 1949, והגעתי הישר לקיבוץ "החותרים", שם התגוררתי עם בעלי המיועד. ביוני של אותה השנה התחתנו. בארץ למדתי לחיות מחדש, לשמוח, לצחוק, ולהאמין באנשים, לחוות ולהנות.
כיום אני מתגוררת בקריית גת, מוקפת בילדים, נכדים ונינים, מרצה ומפיצה את ספרי שמספר את קורות חיי בתקופת השואה "הספר שלנו" .
מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת: הקשר הרב-דורי
0
