שרה הר־ורדי מקיבוץ עין חרוד מאוחד הייתה ילדה קטנה כשהוריה מתו בעת שברחו מפולין מאימת הנאצים. הזיכרון היחיד שלה מהוריה הוא תמונת גופתה של אמה בין ערימת גופות על עגלה. בגיל שלוש היא שוטטה לבדה ברחובות עד שנאספה לבית יתומים ורק לאחר המלחמה נודע לה שהיא יהודייה.
היום היא חוזרת אחורה בזמן ומספרת על ילדות בלי זהות ובלי משפחה. "אני לא יודעת בכלל איך ההורים שלי נראו. הלוואי שלפחות היו לי תמונות שלהם".
אני לא זוכרת את ההורים שלי. אני לא יכולה לדמיין את תווי הפנים של אימא ואבא כי אני לא יודעת איך הם נראו. אין לי פנים בזיכרון. אני לא יודעת אם היה להם צבע עיניים בהיר או כהה. זה צל שמלווה אותי. הלוואי שהיו לי תמונות שלהם", סיפרה השבוע הר־ורדי בריאיון ראשון, "שנים לא ידעתי למי אני שייכת. זאת הייתה המציאות שלי ולכן היה לי חשוב להקים משפחה מהר ככל האפשר כדי שיהיה לי בית, וזה אכן מה שעשיתי".בתום מלחמת העולם השנייה הייתה אירופה מוצפת באלפי ילדים יהודים יתומים שאיבדו את הוריהם במחנות ההשמדה, בבורות הירי, במחנות העבודה וכתוצאה ממחלות.
ילדה קטנה לבד
סיפורם של ילדי הקואורדינציה כמעט שלא מוזכר בימי הזיכרון לשואה ולגבורה. ההתמקדות לרוב היא בניצולי מחנות ההשמדה או בצעדות המוות, באירועי טבח אכזריים ובחיים הבלתי נסבלים שעברו על היהודים בגטאות. סיפורה של הר־ורדי הוא זווית אחרת על ניצולי השואה.
היא נולדה בחורף 1938 בעיר ביילסקו שבפולין בשם סוניה זילברברג, בתם הבכורה של יעקב, סוחר עורות, ואירמה, עקרת בית. הר־ורדי הגיעה לעולם בזמן שאירופה כבר הייתה עמוק באווירה של מלחמה. באחד בספטמבר 1939 כבשה גרמניה הנאצית את פולין וסיפחה אותה. יעקב ואירמה, כמו יהודים רבים, החליטו להימלט מזרחה לברית המועצות, שפתחה אז את שעריה ליהודים, על מנת להציל את עצמם ואת בתם הבכורה.
"כשהגרמנים נכנסו לעיר וקראו לכל היהודים להגיע לכיכר ההורים שלי ואני הצלחנו לברוח מהעיר", היא מספרת, "איך? אני לא יודעת בדיוק. שנים אחרי המלחמה סיפרו לי שהסתתרנו במשך תקופה ולאחר מכן הגענו לכפר באוזבקיסטן במסלול בריחה שאני לא יודעת אותו בדיוק".
הזיכרון הראשון והיחיד שיש לה מהוריה הוא מגיל שלוש. "אני זוכרת את עצמי מחזיקה בגדר ומתוך שער ברזל יוצאת עגלה עם גופות. על ידי עמדו גברים ואחד מהם הצביע על גופה ואמר לי שזו אימא שלי. רציתי ללכת אחרי העגלה, אבל תפסו אותי. זה הזיכרון שיש לי מאימא".
ומה עלה בגורל אביך?
"אבא מת באיזה מקום. אני לא יודעת איך. בטח מכולרה או טיפוס או רעב. אני לא זוכרת ממנו כלום. לא יודעת מי הייתה המשפחה שלו ומה עלה בגורלה".
בגיל שלוש, בכפר נידח באוזבקיסטן, היא מצאה את עצמה לבד בעולם. ילדה קטנה משוטטת ברחובות. בלי מקום לישון, בלי אוכל ומים, בלי מישהו שידאג לה. הר־ורדי נאספה מהרחוב לבית יתומים של ילדים פולנים שהוקם בכפר. "אני לא יודעת איך בדיוק הגעתי לבית היתומים", היא מספרת, "יש לי חור שחור בזיכרון. כנראה הג'וינט או גוף אחר דאג שיאספו ילדים עזובים מהרחוב".
רכבת לפלשתינה
פליטים יהודים רבים מפולין הצליחו להימלט לאוזבקיסטן, ולכן בכל פעם נוספו עוד ועוד יתומים שנאספו מהרחובות לאחר שהוריהם מתו. זו הייתה קבוצה של עשרות ילדים בני 3 עד 15.
"היו לנו מטפלות ומדריך אחד שהיו אחראים עלינו. עברנו במסע רגלי לאחד הכפרים ומשם הגענו לעיר בוכרה. התגוררנו במבנה בעל שתי קומות ולמדנו בבית ספר מקומי. קיבלנו אוכל פשוט – לחם ומים. אמנם לא שבענו, אך גם לא רעבנו. לפעמים היינו עושים השלמות ואוכלים תרד בר או קוטפים דובדבנים. אני זוכרת שפעמיים בכל התקופה שם קיבלנו תפוח ופעם אחת חלבה".
כשהייתה בת שש וחצי המלחמה הסתיימה ואז אספו את הילדים והודיעו להם שהם נוסעים לפלשתינה. "לא ידעתי מה זה פלשתינה", היא מספרת, "בזמן המלחמה לא ידעתי שאני יהודייה, חשבתי שאני ילדה פולנייה. רק בסוף המלחמה גילו לי שאני יהודייה".
בחשכה הגיעה משאית והסיעה אותם לתחנת רכבת. "העלו אותנו על רכבת רוסית והכניסו אותי לתא עם עוד שני ילדים וארבעה מבוגרים", היא נזכרת, "כל היום ישבנו בתא. אסור היה לזוז ולא הרשו לנו להסתובב בקרון. עבורי זה היה מפחיד. כל כמה ימים הורידו אותנו מהרכבת כדי להתקלח. חצי שנה נסענו ברכבת הזו עד שהגענו לוורשה. עד היום אני פוחדת מרכבות פחד מוות".
המסע של הר־ורדי לפלשתינה כלל נדודים ארוכים בין מחנות ברחבי אירופה. "לוורשה הגיעו אלפי יתומים כמוני וגם כאלה שהוסתרו במנזרים ובכנסיות. היה שם תוהו ובוהו
גדול. תנועות הנוער הציוניות רצו לספח אליהן כמה שיותר ילדים. עד שבסופו של דבר החליטו לעשות סדר והקימו את הקואורדינציה לגאולת הילדים. מוורשה עברנו לגוסטינין ומשם למחנה בלודג'. שם התחלנו ללמוד עברית".
משם עברה הר־ורדי יחד עם אלפי הילדים היתומים למחנה בריטי בווינה. הם שהו בו תקופה קצרה עד שהגיעו למחנה אמריקאי בדרמשטדט. "הייתי שם כמעט שנה ובמקום הזה ראיתי בפעם הראשונה מה זו משפחה".
אחרי כשנתיים של נדודים בין מחנות ברחבי אירופה, הגיעה הר־ורדי בתחילת 1948 לנמל מרסיי שבצרפת, עלתה על אונייה צרפתית עם מבוגר שהוצמד אליה וכונה 'אבא', ואחרי שבעה ימים של הפלגה בים הגיעה לנמל חיפה.
0
