אביגדור בן־גל נולד ב־1936 בפולין בשם יאנוש, בן ליעקב ויונה, אח קטן לאילנה, הגדולה ממנו בארבע שנים. בפרוץ מלחמת העולם השנייה היתה משפחתו בין רבבות המשפחות שברחו מזרחה, אל פנים בריה"מ. חלקן נדדו בסיביר, אחרות הגיעו לרפובליקות הסובייטיות שבאסיה התיכונה ברעב ובמחסור גדול. הוריו של יאנוש נעלמו בעת המסע, ואילו הוא ואחותו אילנה ("היא כל הזמן שמרה עלי") הגיעו לארץ ישראל דרך פרס, ב־1943, במסגרת עליית "ילדי טהרן". הוא היה בן שבע.
כשהוא נזכר בילדותו, עיניו הכחולות מצטעפות. הוא מבקש שאמתין רגע, נכנס לאחד מחדרי הבית וחוזר אחרי כמה דקות, נרגש, עם תמונה של אישה צעירה.
"תראה איזו יפה היתה אמא שלי. היא נעלמה לנו ברוסיה, ומאז לא ראיתי אותה יותר לעולם".
הוא מתיישב על הכורסה, משלב ידיים ולוקח נשימה עמוקה.
"הגעתי לכאן בתור ילד קטן, לבד, בלי הורים. אחרי שש שנים אבא שלי הגיע לארץ. הוא שרד את המחנות הקשים ברוסיה, אבל לא נקלט כאן ועזב לצרפת".
הילדות שלו, הוא אומר, היתה קשה מאוד. שהה קצת במשפחה אומנת בקיבוץ גבעת ברנר, וברח משם. בגיל 14 הגיע, בודד בעולם וחסר כל, לתחנה המרכזית בתל אביב. במשך שנה ישן בספסל האחורי של אוטובוס. "לא היה לי מה לאכול, אז בלילות הייתי מתגנב לחתונות וזולל שם כאילו אני ילד של אחת המשפחות שהוזמנו".
ואז הגיע הצבא. "אתה יודע למה נשארתי שם? כי זה היה הבית הראשון שלי בחיים. בית חם ויציב, שלא רציתי לצאת ממנו. הייתי קונה שמירות מחיילים, החלפתי בשבתות את אלה שהיו צריכים להישאר שבת. לי לא היה בית. לא היה לי לאן לחזור".
