קשים מאוד היו חייהם של ילדי גטו וורשה. המשטרה היהודית בחסות הגסטאפו נהגה לצוד "ילדי רחוב". מראות נוראיים התגלו לעוברים ברחובות, מלווים בצעקות ובמנוסה בסמטאות – ילדים רזים, מלוכלכים רובם ללא נעליים לרגליהם נסים משוטרים מפוטמים, מפחידים. ילדים נתפסו כך והובלו ל"נקודות פליטים" ומשם מבלי ידיעתם – "כרטיס כיוון אחד" לטרבלינקה. נעשו ניסיונות להגן על הילדים שנמצאו בבתי הילדים של צנסוס, אך גם משם, למרות הבטחות הגרמנים, נלקחו הילדים ונשלחו…. בלבול נורא שרר בקהילה – מחד גיסא נראה היה ששמירת הילדים בבתי ילדים הקלה את תפישתם על ידי גרמנים במרוכז, ומאידך גיסא היו הורים רבים שרצו להשאיר את הילדים שלהם במוסדות כדי להצילם ולו רק לתקופת הרדיפות. אחד האופנים לנסות להציל ילדים הייתה באמצעות הקמת "שופים" מדומיינים שנתנו הכשרה מקצועית מהירה ושטחית. הם הוקמו צמוד לבתי חרושת גדולים, אך כמובן שגם אלה לא היו בטוחים. לעיתים היו שוטרים מתפרצים לתוכם ובלי כל סיבה פשוט חוטפים ילדים ונשים.
רבים מאלה שנחטפו ברחובות היו יכולים להשתחרר אִילו היה מי שיפדה אותם וישלם שוחד עבורם. השאר, שהיו אביונים, נלקחו והומתו בעבודות פרך. גם כאן אפשר לראות את הפער בין בעלי האמצעים, שיכלו לקנות את חיי הילדים, לבין העניים, שלא יכלו להיחלץ מציפורני הטורף אותם. הורים אסרו על ילדיהם לצאת מהבתים מפחד החטיפות והרציחות, אך איש לא הגן על ילדי הרחוב, חסרי הבית והיתומים, שהיו האומללים ביותר. בחייהם ברחובות הם היו חשופים לכל מפגע וצרה, החל מפגעי מזג האוויר וכלה במתעללים בהם, בחוטפים וברוצחים. ילדים כאלה סייעו למבוגרים כשראו במצוקתם, בין שהיו הוריהם ובין שהיו זרים, הילדים נוצלו כדי לקבץ נדבות. רבים מתו על תצוגת עליבותם. מבוגרים שנואשו מדרכים אחרות להתפרנס נהגו לשדוד ילדים, כדי לגזול מהם פת לחם עלובה, איזשהו בגד או מנעל שנראו כראויים לשימוש. לעיתים נראו גופות ילדים מוטלות ברחוב, רגליים דקות, מעוקמות ומלוכלכות מציצות מעיתונים המכסים אותן, עלובי החיים שלא זכו לקבר. בכל כמה ימים הייתה עוברת ברחוב עגלה, וגוויותיהם נזרקו לתוכה.
קרן האור היחידה לילדים ולנוער בגטאות היו תנועות הנוער. שם שרו שירים, השתדלו לדבר עברית או אידיש. דברו על ארץ רחוקה עם שמים כחולים, אדמה חומה וחופש הרבה חופש ועוד חופש.
מקורות :יומן גטו ורשה, יומן עמנואל רינגלבאום
