מאת : גדי כפיר , מחבר הספר עבודה לא משחררת: עבודת ילדים בכפייה בגטאות
* למשטרת הסדר בגטו הגיע ילד בן שמונה כשתלונה בפיו על כך שהוריו לא מוסרים לו את הלחם המגיע לו. הוא תבע לחקור ולהעניש אותם…
* ב-23.2.41 התגלתה גוויית ילד בן שבע מוטלת בבית עזוב בגטו לודז'. התברר כי אביו רצה להשתמש בכרטיס המזון שלו לאחר מותו. האב נעצר.
בשנת 43' נשלח שלמה בן ה-10 לעבוד במחלקת המתכת. הוא המתין שתורו יגיע לחלוקת מרק מהסיר הענק, ובדמיונו דמה שתהיה עבורו מנה מיוחדת כשיקבל מרק עם כמה תפוחי אדמה. בצד עמד וספר כמה יש אצלו, את המספר שמר בסוד ולא סיפר לעובדים האחרים. באוגוסט 44' הגיע תורו לאושוויץ, בודד התקדם ושפתיו לחשו, "אימא, אימא."
הקיצוץ המתמיד שחל במנות המזון הוציא אנשים לחפש אוכל בכל מקום, גם בגינות המדולדלות. כל ירק אכיל, גידולי פרא או שאריות שתילים – הקיבות הריקות היו מוכנות לקבל כל דבר, ולו מספר עלים שיאריכו חיים לעוד כמה שעות. אנשים וילדים עמדו שעות רבות בקור מקפיא, לבושים בלויים, שלא לדבר על ניקיונם, ממתינים לחלוקת ירקות. קשרים עם אנשי משטרת הסדר אפשרו קיצור התור לאותם פרוטקציונרים. איסוף הקצבה לתקופת החורף של כ-20 ק"ג לפת או תפוחי אדמה, עשויה הייתה לארוך חצי יום.
מי שקיבל את ההקצבה בדרך כלל לא היה מסוגל לשאת על גבו 20 או 40 ק"ג, ולכן גרר שק מרופט מלא חורים. מדי פעם נקרע השק והתוכן נשפך החוצה ולעיתים נפל לבור ביוב או לתעלת מים מרופשים. למאושרים בודדים הייתה עגלת ילדים הרוסה ומרופטת, וכשמו עליה שק היא קרטעה והתפרקה. מכל מה שקיבל הרעֵב כדי להביא לביתו מה נשאר אחרי מסלול כזה?
מקור : כרוניקה של גטו לודז'
מקור וקרדיט : גדי כפיר
