מאת: חיים כספי (ג'ורג' זילברמן)
נולדתי בתאריך 18 ליולי 1941 בבודפשט שבהונגריה. זאת לא הייתה תקופה טובה וגם לא מקום טוב להיוולד בו.
אבי היה חייט שעבד כעצמאי מבית. הוא נולד בשנת 1907. אמי נולדה בשנת 1908. מלבד היותה עקרת בית ואימא לי ולאחותי מרים (אגי בהונגרית), שהיתה בת שמונה וחצי כשנולדתי, עזרה לאבי לשווק את התוצרת הגמורה שתפר כגון: חליפות, בגדים ועוד.
כידוע, ההונגרים בחלקם היו יותר נאצים מהגרמנים עצמם. לצערי הם לא למדו שום לקח, ועד היום הפרלמנט שלהם מורכב מ25% ניאו-נאצים. כך יצא שבזמן שיותר מחצי אירופה הייתה כבושה, הנאצים עדיין לא נכנסו להונגריה, אבל-ההונגרים עצמם ובמיוחד מפלגה בשם צלב – החץ כבר החלו להתנכל ליהודים עוד לפני שהגרמנים הגיעו.
כך שבשנת 1938 עוד לפני שנולדתי לקחו את אבי לעבודות כפיה. בסביבות שנת 1943 הוא ברח מכיוון שרצה לראות אותי ואת המשפחה. הוא נתפס, הוכה ועונה ומאז לא ראינו אותו יותר, לכן אין לי זכרונות מאבי כלל. הקושי הגדול שלי, כשאני מסתכל לאחור הוא, שהמילה אבא לא יצאה לי מהפה מעולם.
לשמחתי הגדולה את כל הקורות אותנו בהמשך, אני יודע מסיפורים של אימי ואחותי כשאחותי למרות גילה הצעיר בן 12, לא זנחה אותי מעולם והייתה לי כאימא שנייה.
בהמשך לקחו גם את אימא שלי לכל מיני עבודות כפיה, אך היא מידי פעם, בכל זאת הצליחה לברוח. בזמן, שאמי לא הייתה, אחותי ואני היינו עם סבא וסבתא, ההורים של אימי, שיותר מאוחר הכניסו אותנו לבית של הצלב האדום, שעד פלישת הגרמנים נחשב למוגן לילדים.
שני סיפורים ששמעתי מאחותי:
"תמיד הייתי רעב" אחד, שתמיד הייתי רעב בבית של הצלב האדום. כיון שהופרדתי מאחותי והייתי עם ילדים בגילי בקומת הקרקע, ואחותי הייתה בקומה השלישית עם ילדים בני גילה, בכל בוקר לאחר שסיימתי את ארוחת הבוקר שלי, הייתי מטפס אליה לקומה השלישית ושואל אותה אם אכלה כבר ארוחת בוקר, כששאלה למה אני שואל ? ו"אתה לא אכלת ?"
עניתי לה "כן אכלתי, אבל אני רוצה לאכול גם את האוכל שלך". (כן תמיד הייתי רעב).
"איפה הילדים ? " הסיפור השני התרחש לאחר כניסת הגרמנים. הם לא הכירו במוסדות מוגנים או במוסדות של הצלב האדום. לכן היו אמורים לקחת את הילדים הגדולים לאושוויץ ואת הקטנים יותר להשליך לנהר הדנובה הקפוא.
עם אחותי בחדר גרה ילדה שאמה הייתה יהודיה ואביה נוצרי שהסתובב חופשי. כששמע את השמועות שהגרמנים הולכים להרוג את הילדים החוסים בבית הצלב האדום, הוא בא לקחת את הבת שלו. אחותי תפסה אותו ואמרה לו: "אם אתה מאמין באלוהים קח אותי איתך עד השער". והוא לקח אותה. כשהגיעו לקומת הקרקע, נזכרה בי אחותי וביקשה ממנו לחכות שנייה ונכנסה ולקחה אותי איתה. כך מצאנו, אחותי ואני את עצמנו, בחורף 1945, היא בת 12, ואני בן, 4 קפואים ומלאי כינים ברחוב המושלג בדרך אל סבא וסבתא ששהו כחוסים מוגנים בביתו של ראול וולנברג, כשהרוסים כבר בשער. מספרים שאימא שלנו באותו הזמן ברחה מהמקום שאליו לקחו אותה ובדרך לבית סבא ראתה ילדים שנזרקו לדנובה, וילדים אחרים שמועמסים על משאיות, וכששאלה מאיפה הילדים אמרו לה שאלו הילדים שחסו בבית הצלב האדום.
כך, כשהגיעה לבית סבא, דבר ראשון שאלה איפה הילדים? סבא התחמק ואמר לה שאין לה מה לדאוג ושהילדים נמצאים במקום בטוח. אמי לא ויתרה ורצתה לדעת היכן אנחנו. לבסוף נכנע סבא וסיפר לה שאנחנו בבית הצלב האדום. כשאמי שמעה שאנחנו בבית הצלב האדום ולאחר שראתה מה קרה לילדים שנזרקו לדנובה ושנלקחו למחנות, היא יצאה למרפסת בקומה השלישית ורצתה לקפוץ ולהתאבד, כי היתה בטוחה שאנחנו ילדיה, בין הילדים שנתפסו, אבל אז, בדיוק רגע לפני שהחליטה לקפוץ, ראתה אותי ואת אחותי נכנסים בשער…
עד הפעם שביקרתי בהונגריה אחרי המלחמה, לא הבנתי איך בן אדם עומד במרפסת בקומה השלישית ורואה מי נכנס בשער. בביקורי בהונגריה ראיתי שרוב הבתים ואלו שברובע היהודי בפרט, בנויים עם שער כניסה שאפשר לראות מי נכנס בו מכל הקומות שבנויות בצורה מעגלית. כך, כל מי שעומד במרפסת יכול לראות מי נכנס בשער.
סוף המלחמה בסוף, המלחמה, לאחר השחרור מהמחנות, בשנת 1946 חכינו גם לאבא שלנו שיחזור. פה ושם חזרו ניצולים יהודים טיפין, טיפין. יום אחד חזר גם דודי, בעלה של אחותה של אימי שסיפר לאימי שאין לנו למי לחכות יותר. דודי, היה עם אבא עד הרגע האחרון שלו. אבי נפטר מספר ימים לפני השחרור, מאפיסת כוחות וטיפוס הבטן, במהלך מצעד מוות מהמחנה לכיוון אוסטריה, סמוך לעיר גרץ. הגרמנים ימח שמם, גם ביצעו עליו וידוא הריגה וירו בו כדי לוודא שלאחר שאפסו כוחותיו הוא אכן מת.
עד העלייה לארץ, בילינו אחותי ואני במוסדות שונים. ואיך שהוא התחלתי גם ללמוד בבית ספר וסיימתי כיתה ג'.
