“ברכב משוריין, במקום סגור, לא צמוד לקרקע, בתנועה מתמדת, בכוח אש וביחידות, במעבר המתלה, נפל אחד האלופים הגדולים של עמנו”…שמעון פרס ז”ל, שר הביטחון 1974.
בצילום למטה : האלוף אלברט מנדלר ז"ל ובנותיו
שהקימה המשפחה לזכרו של אחד מגדולי המפקדים בצה"ל
האלוף אלברט מנדלר ז"ל נהרג במלחמת יום הכיפורים
אלברט מנדלר, נולד בשנת 1929 בעיר לינץ (Linz) שלמרגלות האלפים האוסטריים. אביו יצחק יוצא קרקוב- פולין, עבד כסוכן-נוסע של מפעל מקומי. אימו פרידה, יוצאת קלוז' (Cluj) בעבר חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום חלק מרומניה, היתה עקרת בית. הוריו היו חדשים בעיר לינץ, שבה היתה קהילה יהודית קטנה ומגובשת נוכח האנטישמיות ההולכת וגואה בקרב הציבור הלא יהודי. לאלברט היה אח בכור: יחזקאל שהיה גדול ממנו בשלוש שנים, ונפטר בשנת 2019.
האב שהיה עסוק רוב הזמן בנסיעות עבודה נכח מעט מאד בחייו של אלברט. על אף עבודתו הקשה הכנסותיו הספיקו לניהול משק בית צנוע מאוד. "מעולם לא גדלנו על שמנת", אמר אחיו הבכור. בשנת 1934 כשאלברט היה בן 5 נפטר אביו מהתקף לב והותיר משפחה ללא מקור פרנסה. הקהילה היהודית בעיר הציעה תרומה חודשית בעבור המשפחה אך אימו פרידה סירבה לכך בתוקף, ובמקום זאת, ביקשה עבודה קבועה באחד המפעלים בבעלות יהודית. היא מצאה תעסוקה במפעל לייצור ליקרים ומאותה עת עמלה על מנת לפרנס את המשפחה בנוסף להיותה עקרת בית. פרידה הצליחה להחדיר בילדיה את החשיבות בלכידותם כמשפחה, שני בניה עזרו במטלות הבית ובמקביל שקדו על לימודיהם.
בשנת 1938, כשאלברט היה בן 9, כבש היטלר את אוסטריה. תושבי לינץ הקתולים קיבלו את החיילים הנאצים בתרועות והעיר התמלאה צלבי קרס. עולמו של אלברט הקטן נהפך עליו באחת. כמו שאר הילדים היהודים, הוא גורש מבית הספר וחבריו הקרובים החלו להתנכל לו. הוא נשאר בודד בעת שבני עירו מתאכזרים יותר ויותר לתושביה היהודים.
אזרחותם של יהודי הממלכה האוסטרו-הונגרית נשללה מכל מי שלא השתייך למשפחה שגרה בה דורות רבים קודם לכן. משפחת מנדלר נדרשה להתפנות לפולין או לרומניה, ארצות המוצא של ההורים, אך אף אחת מהן לא הסכימה לקבלם. זמן מה לאחר מכן דפקו על דלת המשפחה שוטרים שלקחו את המשפחה למטה הגסטפו בעיר, שם נחרץ דינם להיות מגורשים מן המדינה. יהודי העיר, ששמעו על מעצרם וליבם יצא אל האלמנה וילדיה הקטנים, הצליחו להפעיל קשרים ולדחות את ביצוע ההחלטה.
האח הבכור, יחזקאל, שהיה חבר בתנועה הציונית "בלאו-וייס" (Blau Weiss, גרמנית: כחול- לבן), ניסה לעלות לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער" טרם מלאו לו 14, גיל המינימום לעליה. באוקטובר 38' הוא מצליח בכך בזכות עצימת עין מצד הפקידים של "עליית הנוער" ולנוכח הדחיפות לעזור למשפחה.
לקראת יום הולדתו החמישים של הפיהרר הוחלט בלינץ להעניק לו כמתנה ״עיר נקיה מיהודים״. מנהל המפעל של פרידה, מר שפיץ, ייעץ לה בתוקף לעזוב את לינץ ולעבור לוינה, שם, קיווה, יהיה קל יותר לחמוק מעיני הגסטפו. לאחר מסע מורכב הצליחה פרידה למצוא מחסה לאלברט ולה בבית משפחה יהודית אמידה, אותה הכירה דרך מכרים משותפים מלינץ. בעקבות ריבוי היהודים שמצאו מקלט באותו הבית האם נדרשה לישון על מיטה מתקפלת במסדרון ואלברט עצמו ישן על שמיכה שנפרסה באמבטיה, ונדרש להשכים משום כך, לפני כל שאר דיירי הבית.
פרידה התעקשה שלא לקבל את העזרה מבלי שתוכל לתרום בחזרה ולקחה על עצמה את מלאכת הבישול לטובת כל הדיירים. מדי כמה ימים הייתה הולכת למשרדי הקהילה היהודית לבדוק האם יש ספינה עליה איתה יוכלו להעפיל לארץ ישראל, אך נענתה בשלילה. אלברט העביר את רוב הימים ספון בבית הרחב. כשניתן היה, הלך לבית הספר שפתח הארגון היהודי "היאס" (HIAS – Hebrew Immigration Aid Society – חברה לסיוע למהגרים עבריים). לעיתים, למרות דאגת אימו שוטט לבדו ברחובות. כך עברו על אלברט ופרידה שמונה חודשים באותו בית בעוד הגסטפו הולך וסוגר על כל אותם יהודים שאזרחותם נשללה מהם.
לקראת סוף שנת 1938 הגיעה הבשורה לה פרידה ואלברט חיכו – נמצא להם מקום בספינה "סאטורנוס" שאמורה להפליג מוינה לרומניה ומשם לחבור לספינה אחרת שתעלה אותם ארצה. אך כשהספינה יצאה לעבר יעדה, מארגני העליה טרם מצאו ספינה ברומניה שתעלה אותם לארץ ישראל. ההפלגה לעבר רומניה התקיימה בצל חשש רב נוכח איומיו של הקפטן הנאצי של ספינת "סאטורנוס" שלא יחכה ברומניה אפילו יום אחד להגעת הספינה הנוספת. במזל רב, ממש ברגע האחרון הצליחו מארגני המשט להגיע להסכם עם ספינת "סקריה" שתעלה את יהודי "סאטורנוס" יחד עם יהודים רבים מכמה ספינות אחרות.
לאחר כמעט חודשיים של המתנה בנמל ברומניה,, אוניית "סקריה" יצאה לדרך.939. המסע על סיפונה לא היה פשוט. רחוק מכך – ספינה זו היתה אוניית פחם טורקית ישנה שלא היתה מיועדת להובלת נוסעים והייתה מלוכלכת משאריות פחם וללא שום דרגשי שינה, בתי שימוש או מטבחים. מחלת הדיזנטריה התפשטה בקרב הנוסעים וגם אלברט חלה בה. למרות שהיו אלה חודשי חורף קרים ביותר, כשנשאל אלברט בראיון לאחר מלחמת ששת הימים על ההפלגה, היא נשמעה בפיו כמו הרפתקת נעורים: "היינו צעירי הנוסעים, ולכן – חביבי המלחים…לא חשתי בקשיים שהמבוגרים יותר סבלו מהם. זו היתה חוויה עצומה".
המסע בים לארץ ישראל ארך שבועיים וכשהגיעה הספינה היא הופנתה על ידי הבריטים למפרץ חיפה. ה"סקריה" היתה אוניית ההעפלה האחרונה מאירופה הנאצית שהצליחה לעגון בארץ ישראל. מרבית מאלפיים ושלוש מאות מעפילי הספינה, כולל פרידה ואלברט, הועברו למחנה עתלית. רוב הגברים הוחזקו שם כחצי שנה, נשים וטף שוחררו מוקדם יותר. אלברט ואימו שוחררו לאחר שבועיים. בתום המסע המפרך ותקופה ארוכה של חוסר ודאות ופחד, הם הגיעו לארץ ישראל.
התבגרות בארץ ישראל
לאחר שחרורם מהמעצר, התאחדו אלברט ואימו עם אחיו הגדול, יחזקאל, בקריית מוצקין שם למד והתגורר. פרידה איתרה את מר שפיץ, מנהל המפעל בו עבדה בלינץ והתקבלה לעבודה במפעל חדש שפתח מאז הגיע ארצה. היא מצאה לה ולאלברט חדר בדירה אותה חלקו עם שתי משפחות נוספות, ושהייתה ממוקמת ביישוב "נחלת גנים" (כיום שכונה ברמת-גן).
אלברט, כעולה חדש, נאלץ להתרגל לחיים חדשים ושונים לחלוטין. הוא ידע עברית מועטה מאוד, מראות הרחובות האפורים וריח הפרדסים היו זרים לו. את יומו הראשון ללימודים כמעט והחמיץ:בבוקר אימו הגישה לו את ארוחת הבוקר ואמרה: "כשתסיים, שטוף את הספל ומהר לבית-הספר. זה הבניין שעל הגבעה". אלברט שהיה רגיל לבניינים גדולים יותר מאלו שהיו קיימים בארץ באותה תקופה התבלבל והגיע אל בריכת המים. בית הספר האמיתי, אותו מצא לאחר חיפושים, היה קטן בהרבה וכלל רק שלושה – ארבעה חדרים.
באותו יום הצטרף אלברט אל חדר ששימש את כיתות ה' ו-ו' שלמדו בצוותא. המורה יוסף קוריצקי, שהיה דמות חינוכית חשובה עבור אלברט סיפר על אותו היום: "יום אחד הודיע לי המנהל שבא תלמיד חדש מאוסטריה…חשבתי: ילד בלי שפה ועוד 'יקה' – איך יסתגל לחבורת הצברים? עודני דואג וחושב איך להקל על התלמיד החדש והנה עומד לפני נער לבוש 'אירופי' (מכנסי 'שלושה-רבעים' ושתי כתפיות חוברות להם – ניגוד חריף מאוד ללבוש הצברים) ושומע קול נעים ורך אומר: 'שלום, המורה'. אני מסתכל בו – חיוך ביישני ותמים שפוך על פניו, עיניים כחולות וחמות, בלונדיני. משום מה, הציפני איזה רגש טוב וחם…הנער הזה יהיה לברכה".
על אף הפער הגדול בין אלברט ל'צברים" האחרים בני כיתתו הוא נקלט בהצלחה. כדי לעזור לאלברט להתאקלם בבית הספר הכיר לו יוסף את רות וגרשון רוטשילד, אחים דוברי גרמנית, והם הפכו לחבריו הקרובים. אותו מורה העניק לאלברט את שמו העברי – "אברהם", אך קרוביו המשיכו לקרוא לו אלברט.
אלברט סיים את לימודיו בהצטיינות ב"בית הספר לילדי עובדים" בנחלת גנים, אחריהם המשיך ללימודים מקצועיים בבית הספר "מקס פיין" שבתל אביב במגמת חשמל. בגיל 16 חל בחייו שינוי משמעותי נוסף כאשר אמו פרידה פגשה אלמן בשם סימון שטרמר והשניים נישאו, (רק לאחר שהתייעצה עם שני בניה ווידאה שהעניין מוסכם עליהם.)
במקביל ללימודיו, אלברט רצה להצטרף ל"הגנה", אך לנערים ממושבי שוליים כמו נחלת גנים היה קשה להגיע לארגון. המצב השתנה בשנת 1946, בהיותו בן 17, אז משאלתו של אלברט התגשמה והוא הוזמן להצטרף. טקס החיול התקיים בשעת לילה בחורשת האקליפטוסים. המורה אברהם אלדמע (1963-1884) דיקלם את שבועת האמונים ל"הגנה" ואלברט יחד עם שאר המתגייסים חזר אחריו בהתרגשות: "הנני נשבע לשמור אמונים כל ימי חיי לארגון ההגנה…"
זמן קצר לאחר גיוסו נבחר אלברט להישלח לקורס מפקדי כיתות של הגדנ"ע (גדודי נוער). מדריכו יואב כהן (1926- ) הפך בהמשך לחברו הטוב ואף אחראי להיכרותו עם שולה, מי שתיהיה אשתו לעתיד. הנער הביישן הפך למפקד שדרש מעצמו ומחייליו משמעת ברזל. תיאר את השינוי חברו מיקי כהן, שאף גייס אותו ל"הגנה": "אלברט התאים את עצמו מהר מאוד למסגרתו החדשה ולתדמיתו החדשה: כל ההקפדה הזו על גינונים, על סודיות. כמו עניין הסיסמה למשל, בלי סיסמה לא נכנסים…חשדנו שיש מצידו כלפינו איזה ניכור מלאכותי".
להמשך סיפור החיים וגבורתו במלחמות ישראל
0
