"תחילתו של הסיפור רכבת שנסעה מאחת הערים שבגבול רומניה לכיוון מחנה המעצר ליהודים בהונגריה. הרכבת היתה גדושה יהודים שנתפסו המקומות מסתור או הועמסו על הרכבת מבתי סוהר.
הצפיפות היתה ללא-נשוא. האימה ניבטה מעיני כולם, במיוחד מעיניהם המבוהלות של האמהות והטף.
בתחנת ביניים אחת הועלו יהודים אחדים לרכבת והיא נערה כבת 15 , קטנה , צנומה , פנים מלאות נמשים , היתה ביניהם. ילדה רזה ומורעבת , עיניים מבוהלות, אך עירניות. כל כך קטנה ועלובה . שיער נוטה לאדום . לבושה שמלה כפרית קמוטה, בגדים שלא כובסו עידן ועידנים וריח זעה נדף מהם , וחזותה עלובה מאוד.
היא הית בחברת אחות מבוגרת יותר . אחותה ישבה באולם על מקומה וסימני ההלם היו טבועים עדיין בפניה. הנערה הקטנה חיפשה את חברתי ועשתה מאמץ להתיידד אתי. היא התעלמה לחלוטין מנוכחות אחותה ונצמדה אלי. הפכנו לידידות וידידות זו נמשכה כל זמן היותנו במחנה המעצר. היא סיפרה לי שכל משפחתה הסתתרה בבונקר ולאחר הלשנה הועמסה המשפחה על רכבת ונשלחה להשמדה. אינני יודעת איך הופרדה היא ואחותה מהוריה, בכל אופן הן היו רק שתיהן ברכבת ואחרי זה במחנה המעצר אתי. סיפורים רבים סיפרה לי ילדה -נערה זו . עיניה יקדו , כל ישותה אמרה : אני רוצה לחיות , עיזרי לי לחיות .
ישנו זו ליד זו על לוח עץ ששימש לנו מיטה. היא תיכננה תכניות בריחה בהרבה בגרות והגיון. שפתה ההונגרית היתה דלה ביתר , היא דיברה רומנית ויידיש. היה לה ברור , שהיא תצליח להימלט מגירוש , היא תעשה הכל כדי לא להישלח להשמדה. היא ניסתה להשפיע עלי להימלט יחד עמה. היא ניסתה להתוות את עתידי בחוכמה של אדם בוגר למוד נסיון.
לא היה בי כוח להצטרף לתכניתה הנועזת. לא האמנתי שאצליח , אך רציתי לעזור לה לממש את תכניתה ובכך הצלחתי. ציידתי אותה בכסף , לימדתי אותה בעל-פה את מסלול הנסיעה מתחנת הרכבת בבודפשט עד לכתובת מגוריה של חברתי הטובה , שהתגוררה אצל זוג האיכרים. ידעתי שחברתי תמצא לה מקלט. היא , הילדה הקטנה, למדה הכל בעל-פה . שיננה ושיננה כדי לזכור.
הכל תוכנן בפרטי פרטים באולם השינה בו שהינו. רצפת החדר היתה עשויה מעץ. היא בחרה שטח מרובע שלוחותיו היו רעועים וניתן היה להרימם, להשתחל פנימה, לשכב פרקדן ולהסתתר שם. חסכה לחם מפיה . הצטיידה בבקבוק מים ובכסף שנתתי לה.
מוח חריף היה לה וכוח הישרדות בלתי מצוי לגילה. את תכנית הבריחה ידעתי רק אני . אחותה לא שותפה בה . היא לא האמינה בכוחה של אחותה ולא שיתפה אותה בתכנון. אמרה שזה מסוכן מדי והיא עלולה להילכד בגלל אחותה . היא ידעה שהמחנה יתרוקן משומריו לאחר שכולם יישלחו למחנה השמדה. היא תישאר במחבואה יום או יומיים , מוגנת מתחת ללוחות . בחשיכה תצא לכיוון הרכבת הסמוכה מאוד למחנה המעצר.
את הלילה תבלה ליד תחנת הרכבת, מוסתרת מתחת לעצים. עם שחר תעלה לרכבת הראשונה לכיוון בודפשט. היא תושיט לכרטיסן כסף ותאמר " בודפשט" .
וכך היה. ביום שפינו את כולנו מהמחנה ועלינו על רכבת משא לאושוויץ , השתחלה הילדה שאת שמה אינני זוכרת , מתחת ללוחות הרצפה, מצויידת בקצת לחם, מים וכסף ועם מוחה המבריק שלמד כל הנחוץ בעל-פה. רבות העסיקה אותי המחשבה, מה עלה בגורלה של הנערה האמיצה ?
במצבים בהם הייתי נתונה , זכרתי נערה זו, דמותה עמדה לנגד עיני . עם חידוש הקשר ביני לבין חברתי לאחר השחרור, נודע לי שתכניתה של הנערה צלחה היא הגיעה לבודפשט ובעזרתה של חברתי מצאה מיקלט .
"אינני יודעת , היכן היא היום, את שמה שכחתי ואת פניה לא אכיר ואם חיה היא אי-שם בינינו או בכל מקום אחר, מעיד אני כי ראיתיה בגבורתה. "
מקור וקרדיט :
רחל קרמר , ילדה שאת שמה אינני זוכרת ( רשימות של נערה בשואה), הוצאת מורשת 1992
רחל קרמר
רחל נולדה בשנת 1926 בחוסט שבצ'כסלובקיה. במלחמת העולם השניה עברה לבודפשט שבהונגריה, הצטרפה לתנועת "הנוער הציוני" ועזרה בהנפקת ניירות מזוייפים. היא נתפסה, נשלחה לאשוויץ ושרדה את צעדת המוות לברגן-בלזן. ב-1946 עלתה ארצה, הגיעה לדגניה ב', נישאה ליצחק ויחד הקימו בית בכפר אתא. רחל, שלמדה עבודה סוציאלית וקיבלה תואר מוסמך באנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה, עבדה ב"ארגון אמהות עובדות", בלשכת הסעד ובמכון להכשרת עובדים סוציאלים. ב- 1982 זכתה בתואר "יקירת ההסתדרות".
0
