ילדה ללא ילדות –  סיפורה של אלה בראון על החיים ביער

ילדה ללא ילדות- סיפורה של אלה בראון – מתוך 'עושים זיכרון' : הפודקאסט של יד ושם.

אלה היתה ילדה בת 11 כשכוחות גרמניים כבשו את העיירה בה גרה עם הוריה וששת אחיה. כאשר הובלו מהגטו אל בורות הירי, החליטה אימה שהם בורחים אל היער למסתור. בימי החורף הקשים מצאו מקלט אצל איכרה שהכירו מלפני המלחמה. לאחר זמן מה נאלצה המשפחה לחזור אל היער ואלה הושארה כדי לעבוד ולהיות מי שתבריח אוכל עבורם. כשנפרדו אמרה לה אימה "את תישארי ותספרי עלינו". בקיץ 2019  נפגשה אלה עם עירית דגן מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם לשיחה בה גוללה לראשונה את סיפור הישרדותה.
 "את תשרדי ותספרי לכולם מה האנשים הרעים האלה עשו לנו". כך נפרדה איטה פיקס מביתה אלה כשהשאירה אותה אצל מכרה פולניה, בעוד היא ושאר ילדי המשפחה יצאו להסתתר ביער. כשאלה שאלה אותה "למי אני אספר? מי בכלל יקשיב לי?" ענתה אימה – "גם כשלא ירצו להקשיב לך את צריכה לספר ולדבר גם כשלא ירצו לשמוע, דעי לך שמעולם לא עשינו רע לאף אחד".
כשנכנסתי לביתה של אלה, ופתחתי את מכשיר ההקלטה היא אמרה – "אני לא יכולה לספר, אני יכולה רק לגעת".

אלה פיקס, היום אלה בראון, נולדה בשנת 1930 בעיירה קטנה בשם מלינסק שבמחוז ווהלין. היום אוקראינה, אז פולין. לאביה קראו משה ולאימה כאמור איטה, והיו לה עוד שישה אחים ואחיות. עם פרוץ מלחמת העולם השניה סופחה מלינסק לשטחי ברית המועצות, וכשהגרמנים פלשו אליה בקיץ 1941 נמלט אביה מזרחה לעומק ברית המועצות. הכעס והכאב על כך מלווים את אלה אולי יותר מכל עד היום. למרות בקשתה של אימה שתספר היה לה קשה, ואלה מעולם לא מסרה עדות מפורטת ליד ושם או לכל מכון אחר. בקיץ 2019 ושוב לפני כמה ימים, נפגשנו לשיחה על סיפורה של ילדה ללא ילדות. הפעם ב 'עושים זיכרון' הפודקאסט של יד ושם – סיפורה של אלה בראון. על הגירוש אל הגטו, על הבריחה מהשיירה אל בורות המוות, על החיים ביער, על הפרידה מהמשפחה ועל כאב השחרור והחיים שאחרי המלחמה.

ילדה ללא ילדות –  סיפורה של אלה בראון  קטע מתוך  תמלול הפרק:

באדיבות עירית דגן מבית הספר הבין לאומי להוראת השואה ביד ושם,

קריינות עירית: ב 25 באוגוסט 1942 חוסל הגטו בברזנו. שוטרים אוקראינים וגרמנים הובילו את תושביו, יחד עם מי שהיו במחנה העבודה בקוסטופול לבורות שהוכנו בדרך למלינסק שם נרצחו.

עירית: אני מדלגת איתך קצת קדימה. כי יש שלב שבו אמא מחליטה שאתם כן בורחים. כשלקחו אתכם מהמחנה עבודה.

אלה: כן. בדרך ממקום העבודה, לקחו אותנו שוב, בישרו לנו שאנחנו חוזרים לגטו לברזנו. ו…בדרך הייתה לנו איזו חניה שנתנו לנו לחם ושתיה וכנראה שאמא כאילו הכירה את האדם הזה. אחד העגלונים. והעגלון הזה אומר לאמא וכל הזמן שומרים עלינו. זאת אומרת, מקומיים על סוסים רוכבים מסביבנו ושומרים ופה ושם רואים גם גרמנים דוהרים על סוסים מסביבנו. זאת אומרת, יש שמירה. ואנחנו כבר שומעים את היריות. והוא אומר, את יודעת למה נוסעים? אמא אומרת "אני משערת, אני שומעת את היריות." ובדיוק נעצרה הזה על יד שדה עם תבואה שהייתה לפני הקציר, ו…כמו שזה נעצר, הוא אומר לה בפולנית "טרז", זאת אומרת, עכשיו. זאת כאילו כעין הזדמנות שלך. ואז אחותי הגדולה תופסת את מיני, אחותי הקטנה ואני ביד את יוסי.  אמא ראשונה עם התינוק על הידיים, הרצל.  והייתה שם תעלת ניקוז  ואנחנו נכנסים לתוך התעלה עם הבוץ כי יום לפני זה ירד שם גשם כפי הנראה. ואמא ממשיכה לרוץ והיא נעצרת והיא אומרת, "אתם רואים שם את היער הזה? את העצים? שמה ניפגש". ואני סוחבת ביד והוא מתנגד, אחי.  ואני ממש בכוח ואחותי רצה לפניי,  וככה אנחנו רצים ושומעים את היריות. אני לא יודעת אם זה היה יריות מהבורות שמה או שזה כבר ירו עלינו. וכשאנחנו מגיעים ליער, אנחנו כבר רואים אמא זרקה על שלולית מים, אחד החיתולים של אחי התינוק ואמרה כל אחד שותה עכשיו מים. מתארת לך איזו אישה זאת הייתה?. ברגעים כאלה שלא נשתה את המים עם כל הלכלוך הזה שם שהצטבר. אז עשינו ואחר כך רחצנו פנים וידיים. אני לא יודעת מאיפה היא הוציאה לכל אחד נתנה איזו פרוסה או שתיים לחם. וככה היה לה מעיל גדול שזה היה מעיל הפלא שהיה הכל בתוכו. ובסוף התברר שנכנסנו לתוך היער איפה שלא רחוק משם הייתה האחות שלנו, מירקה. ואלה שבאו היו נכנסים ליער לאסוף עצים או אגוזים, האיכרים מסביב. גילו שאנחנו שם ונודע לאחותי אז היא באה. וזה היה רגע שאי אפשר לתאר. בכי נוראי. ומרוב שמחה או עצב על המצב הזה, בכינו והתחבקנו ו… ככה היינו ביער עד שבא החורף וזה היה נורא. שם החורף זה כפור אימים.

עירית: בניתם לכם בעצם מחסה ביער.

אלה: לא, זה היה בור בתוך האדמה. עץ שקרס ויצר מן בור כזה, עוד חפרנו ולמעלה שומר היערות דאג לאיזה מן מכסה כזה.

והתברר שהכובסת שלנו גרה  לא רחוק  מהיער במקום הזה. ולה יש בת ובן. והיא הבת של הכובסת סיכנה את עצמה. היא הכניסה אותנו הביתה. אחרת לא היינו שורדים. ממש סיכנה את עצמה ובתוך הצפיפות הזאת.  ובעלה תמיד היה מחוץ לבית…. וככה היא החזיקה אותנו כשאיש לא ידע שאנחנו נמצאים אצלה בבית.

וזהו. השלגים הופשרו והתחילה תנועה שוב, אז חזרנו ליער.

עירית: אז כל המשפחה חזרה ליער.

לתמלול בעברית של הפודקאסט וסיפור החיים באדיבות יד ושם

 

0