דינה בייטלר לבית לוין נולדה בוילנה בשנת 1934, הילדה השנייה במשפחה של שלושה ילדים.
באחת האקציות שנערכו בגטו נתפסו דינה, אחיה הבכור וסבתה ונלקחו לבור ההריגה פונאר. גברים ונשים נדרשו להתפשט, אך למזלה של דינה, הגרמנים לא שמו לב ובשל גילה הצעיר היא לא התפשטה לחלוטין ונותרה עם שמלה ונעליים. משה אחיה נורה לנגד עיניה יחד עם עוד רבים. דינה 'למזלה' נורתה רק ברגלה.
דינה היתה בין האנשים האחרונים שנורו באותו היום, היא נפצעה ונפלה אל בין הגופות בבור, בנפילתה היא נפלה לצידו הפנימי של הבור וכך השומרים לא ראו כי היא עדין בין החיים. "בלילה", היא מתארת, "שמעתי קול של אישה ששואלת ביידיש אם עוד מישהו נמצא בחיים […] היו פצועים שקראו בקול וביקשו עזרה. השומרים שהרי עוד היו שם שמעו את זה, באו חזרה והתחילו לירות שוב".
לקראת בוקר נחלצה דינה מן הבור ותעתה בין היערות והכפרים כשהיא פצועה ומתחננת לחסדי הכפריים. בנדודיה פגשה אישה שעזרה לה לאמץ זהות בדויה של יתומה פולנייה. בזהות זו היא המשיכה בנדודיה עד שפגשה חיילים רוסיים וסיפרה להם את סיפורה. לאחר המלחמה חזרה דינה לוילנה, הוכנסה לבית יתומים יהודי ושהתה בו עד סיום לימודיה. היא חיפשה אחר אמה ואחיה הקטן, אך לא נודע דבר על גורלם. אביה שהיה בסיביר ניצל ועלה לארץ.
דינה נישאה ובשנת 1960 עלתה לארץ. נולדו לה בן ובת, 9 נכדים ומעל 20 נינים.
דינה בייטלר הדליקה אחת משש המשואות בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשס"א (2001)
צפו בעדותה של דינה:
