יונה אונגר, בן ה-84 מקריית מוצקין הוא סב לשלושה נכדים ולשישה נוספים מבת זוגתו, ניצול שואה מהונגריה ומתנדב ב'בית מרים' בחיפה מזה 30 שנה.
"כשהייתי ילד בן עשר, כל משפחתי נלקחה למחנה ריכוז בוינה ושם הגרמנים הוציאו אותנו למחנה עבודה". הוא מספר "ששת אחיי הגדולים עבדו בחפירות של שוחות לצבא הגרמני ואני יחד עם עוד עשרות ילדים קטנים הוכרחנו לעבוד מדי יום ולתקן את גגות הרעפים שהופגזו במלחמה. גווענו ברעב, הנעליים היו קרועות, הבגדים היו מרופטים, עשינו הכל כדי לשרוד".
"אמי ואחיי הגדולים שרדו את המלחמה, אבי נפטר ממחלה. היום במבט אחורנית אני יכול לומר שהשנים והאירועים הקשים בשנים הללו גרמו לי להיות אדם קר ומסוגר. לא איפשרתי לעצמי להרגיש ולאהוב".
"עלנו לישראל, שירתתי בצבא והתחתנתי. נולדו שני ילדיי ואני פתחתי קונדיטוריה. בעשור החמישי לחיי מצאתי עצמי גרוש ובודד. יום אחד, אח של עובדת שלי שעבד כמטפל ב'בית מרים' – מרכז יום שיקומי, תעסוקתי וחברתי של עמותת איל"ן, המיועד לנכים בוגרים בני 18 עד 55 נפגעי מחלות שריר, הזמין אותי לבקר במקום ואז קרה לי דבר מדהים.
"אני זוכר שהגעתי ופתאום בבת אחת כל הרגשות שהדחקתי כל השנים יצאו החוצה. פרץ של רגשות שאני לא זוכר שהרגשתי אי פעם. נפתחו שערי שמיים. ראיתי שם ילדים בני 18 משותקים, מוגבלים משתקמים וזה נגע לליבי. באותו רגע אמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו למענם ומאז במשך 30 שנה, אני נמצא שם בשבילם כל יום. בגשם, בחום, גם אם אני חולה".
יונה מצא בית
"בשנים הראשונות הייתי מביא להם עוגה כדי שיפתחו את הבוקר עם טעם מתוק בפה". יונה נזכר בשנים הראשונות "ריגש אותי לראות אותם שמחים וצוחקים. הם נתנו לי כוח. עם השנים נקשרתי אליהם מאוד. כשיצאתי לפנסיה, החלטתי להתנדב באופן קבוע וכך כל יום בשעה 09:00 אני מתייצב בבית מרים. אני מבצע את כל עבודות התחזוקה שמבקשים ממני, לעיתים אני יושב לעשות יחד איתם עבודות יד ונהנה להקשיב לסיפורים שלהם, לרצונות, לחלומות שלהם.
1
