יוהנה מייצ'יק ( אילנה נחשוני)  , ילדה בת שבע,  לבדה ברחוב המושלג בקור

עיקרי דברים מתוך הראיון המרתק של חנה עזר-אוליצקי עם אילנה נחשוני בספר הראיונות רקמת חיים, 2006.

אילנה נחשוני – יוהנה מייצ'יק

מקור וקרדיט:

חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה. גוונים, 2006.

אילנה, ילידת 1936 , זוכרת את עצמה עם אימא, אבא ואחיה יורם מור בוורשה , פולין. המשפחה נמצאה יחד במחבוא ונדרש מהם להיות שקטים לבל ישמעו השכנים את קולם. בשלב מסוים, כנראה בעקבות הלשנה, הגיעו אנשים והרביצו לאבא. היא זוכרת שעמדה על מיטה, כך שהייתה גבוהה יותר ו"ניערה" את האיש שהיכה אותו .

מאוחר יותר ידעה שאבא נהרג, אך איננה זוכרת את הרגע בו אמרו לה זאת.

איננה זוכרת את עצמה בוכה בגלל זה, כי לא הבינה את משמעות המוות. כעבור תקופה גירשו אותם מהמחבוא.

אימא , היא ואחיה הלכו בשלג המגיע עד גובה מותניה.

מתוך הראיון עם אילנה :

" היום אני זוכרת זאת למעשה כאמירה של "תחיי או לא תחיי", "יאספו אותך או לא יאספו אותך" . "שלג , דצמבר , קור אימים, משאירים ילדה קטנה ברחוב.. אך עוד לפני כן, משננים באוזני לא לשכוח שאני יהודייה, אבל להיזהר לא לומר זאת..

איש  לא ידע בבירור מה יקרה, הלבישו אותי, ענדו לי צלב על הצוואר. אני זוכרת איך אימא נפרדה ממני. חיבקה? נישקה? בכתה? אינני זוכרת. גם אחי אינו זוכר.. הנקודה הזו מציקה לי מאד היום ולא נותנת לי מנוח. למה את כל הפרטים האחרים אני זוכרת, ואת הפרידה אינני זוכרת? ואני כל כך רוצה לזכור!

מישהי שאלה אותי פעם אם אינני כועסת על אחי שהשאיר אותי כך ברחוב. היא לא הבינה שהסיכוי להישאר בחיים בכל דרך שהיא היה הדבר החשוב ביותר. לשם כך עשו הכול ! עשו הכול! כילדה , אני לא זוכרת שהבנתי או הרגשתי, לא זוכרת שבכיתי או השתוללתי, היה שקט. כנראה שבתת-ההכרה הילדה התאימה את עצמה למציאות. זהו כוח ההישרדות.

 בכיתי , אחי נעלם , לא ידעתי מה לעשות … חזרתי לבית שממנו יצאנו. אני זוכרת את זה. האישה אמרה לי , " אימא כבר לא כאן!" יצאתי לרחוב, הסתובבתי , לא זוכרת כמה זמן..

היום אני יודעת שאימא קפצה לנהר. אני לא מסוגלת להשתחרר מהכעס עליה. למה קפצת לנהר?  היית אחות רחמנייה . יכולת ללבוש בגדי אחות וללכת לבית-חולים ולחפש עבודה. לפחות לנסות, ממילא קפצת למוות , לפחות לנסות.. להשאיר כמה ילדים קטנים?!

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:

הדמעות חונקות את גרונה וגם אני בולעת דמעות.. הכאב הנורא שנצרב אז אצל הילדה הקטנה צף ועולה בכל מילה ומילה שלה. ולי אין אף מילת נחמה.

המשך הראיון עם אילנה :

לא זוכרת אם היה אור יום או לילה. זוכרת רק שניגש אלי גבר , שוטר, ולקח אותי לבית שלו. שם חיכו לו אישה וילדים.

מה קרה ברגע שהוא לקח אותך " התנגדת? פחדת?

לא . לא התנגדתי . שוטר לוקח ילדה . ילדה הולכת…

אילנה אומרת זאת בנימה ילדותית, בחיוך, וממשיכה בסיפורה.

זוכרת שכאשר הגענו לבית, היה כבר לילה ונתנו לי אוכל. למחרת הוא לקח אותי לתחנת משטרה ושם התחילו השאלות. מאין באתי? האם אני יהודייה? לאחר מכן לקחו אותי השוטרים למנזר.

במנזר שאלו אותי אם יש לי אחים. מתוך פחד אמרתי , "לא! היה לי אח ועכשיו כבר אין לי".

הייתי שם ילדה טובה, ממושמעת. היו לי ציונים מעולים. הפרס על כך היה שלא הרביצו לי עם סרגל על הידיים כמו לילדים אחרים.

לא היו לי חברות וגם היום אין לי.. כאשר עזבתי את המנזר לאחר שנתיים בערך, קיבלתי הרבה מתנות ותמונות מכולם, אולי זה מעיד על כך שאהבו אותי. אני רוצה להדגיש שאינני זוכרת רעב באף אחד מימי המלחמה. בכלל , אני חושבת שלא כל כך סבלתי במלחמה. היו ילדים ואנשים שקפאו מקור, רעבו ללחם, אני לא סבלתי.

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:

אני מהרהרת . ילדה בת שבע נשלחת עם אח בן ארבע-עשרה, שמשאיר אותה לבד ברחוב, על פי ההוראות שקיבל מאימא. הוא האח נעלם, אימא נעלמת. אבא נהרג ואילנה חושבת שלא סבלה במיוחד . עד לאן מגיעות ההכחשות וההדחקות? אנחנו משוחחות על כך . היא נשארת נחושה בדעתה שלמרות שאין מקום לערוך השוואות, סבלה לא היה מהגרועים ביותר.

יום אחד הגיע אחי למנזר לחפש אותי. אני זוכרת ששאלתי אותו מיד, "אתה לוקח אותי מכאן? " למרות שלא סבלתי שם, לא סבלתי , אבל פחדתי ורציתי להיות אתו .

 היית מודעת לסכנה שנמצאת בה ? היית עצובה?

לא זוכרת אם הייתי עצובה, אבל כנראה שהייתי מודעת לסכנה. זכור לי שפחדתי מהגרמנים שישבו לא רחוק משם. כן, פחדתי לכל אורך הדרך. גם היום אני פחדנית.. פעם בכיתה, ברגע של שקט, קראו פתאום בשמי, והדבר הראשון שצץ במוחי היה, הנה הגרמנים באו לקחת אותי! הפחד היה שם.

הערת המראיינת חנה עזר אוליצקי :

אנחנו משוחחות שוב על עניין הנטישה ברחוב. אילנה רואה זאת בצורה פשוטה. זה מה שצריך היה להיעשות, כדבריה. האירוע אינו זכור לה כטראומה, אבל, עד היום, מקום שאינו מוכר לה מעורר בה פחד, פן תלך לאיבוד. הימצאות במקום לא מוכר מחייבת את הקרובים לחכות לה, לא להשאיר אותה לבד. כאן נמצא חוסר הביטחון ובא לידי ביטוי הפחד.

אילנה אומרת כי היא מאושרת על כך שלא העבירה זאת לילדיה, ולראיה היא מביאה את העובדה שכולם קצינים בצה"ל. היא מודעת לכך שאחיה נושא רגשות אשם על כך שנטש אותה, למרות שמילא אחר החלטה שהתקבלה, ושאולי בזכות הצעד הזה ניצלו חייה וגם חייו. אילנה מחליטה לדבר אתו על כך.

היא חוזרת לרגע בו אחיה הגיע למנזר.

קראו לי לצאת מהכיתה, הלבישו אותי בגדים יפים. הובילו אותי ופתאום אני רואה את אחי. זיהיתי אותו כאלו נפרדנו לא מזמן. נפגשנו בחיבוקים ובנשיקות, ולא דיברנו על אימא. גם לא על אבא שכבר זמן רב קודם לכן לא היה אתנו. שאלתי את אחי, " המלחמה נגמרה, אתה מוציא אותי מכאן?  היה חשוב לי לדעת .

שתיקה .

הילדה הנאחזת באחיה הגדול. הוא עבורה דמות המציל וכי מי עוד נותר ?

יורם לקח אותי ונסענו ברכבת. שמחתי להיות אתו , אך בבדיקה רפואית גילו אצלי שחפת והביאו אותי לבית-הבראה לילדים בפולין. בדרך ארצה נשלחתי להמשך ריפוי בצרפת ושם פגשתי הרבה ילדים שהיו איתי במנזר . רק אז התברר לי שלא הייתי היהודייה היחידה..  כל אחד חי עם הסיפור שלו ועם השתיקות שלו.

דברים רבים אינני זוכרת, אך את האוכל בבית-ההבראה אינני שוכחת, הוא היה נפלא וכמויות גדולות. למרות זאת החבאנו אוכל ולחם בכל מיני מקומות וגם בכיסים. אבל מה שלא אשכח לעולם זה השוקולד שחילקו ברכבת בה נסענו. הוא היה נ-פ-ל-א !

בבית-ההבראה הייתי עם ילדים דתיים. התפילות היו שונות מאלו שהכרתי במנזר וכמובן לא אהבתי זאת. לא הבנתי מה זאת אומרת להיות פעם נוצרייה ופעם יהודייה. כאשר חזרתי מבית ההבראה והיינו כבר בשלבי ההתארגנות לעלייה לארץ, הגיע איש יהודי והראה לנו תמונות. ביקש שננסה לזהות קרובי משפחה. חיפשתי את אחי בין התמונות , כי הוא הרי שוב הלך לי לאיבוד כאשר נשלחתי לבית-ההבראה . זיהיתי אותו ונאמר לי שהוא נמצא כבר בארץ-ישראל   . הודות לכך זכיתי להיכנס לרשימת העולים לארץ. אני זוכרת שבמפגש הראשון עם אחי בפולין אמרתי לו שאני רוצה לנסוע לארץ-ישראל. מהיכן ידעתי בכלל מה זה?! מה פתאום רציתי?! הוא בכלל רצה לנסוע לאמריקה, לא הבין מה אני מבלבלת לו את המוח. אמרתי לו שאני לא רוצה להיות במקום שבו עלולים לקרוא לי ז'יד . אני רוצה להיות במקום שהוא הבית שלי!  ילדה בת תשע. מה הבנתי ?

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :

אני מתפעלת מן ההבנה והיכולת שלה לעשות הבחנה וקישור בין הדברים וכמובן, מהיכולת להביע את דעתה.  המציאות הקשה בה התנסתה כילדה קטנה חישלה אותה והפיקה ממנה את יכולת ההתמודדות.

בשנת 1947 הגענו למחנה עולים. שם זכורים לי  הלכלוך והחולדות שהתרוצצו בכל מקום. התנאים היו איומים. כעבור זמן לא רב הגיע אחי והבטיח שישוב בהקדם לקחת אותי לקיבוץ בו הוא חי. קיבוץ גינוסר. חיכיתי, הוא תמיד הבטיח שיבוא לקחת אותי, אלו היו התשובות שלו, אך הוא עזב אותי ושוב נעלם . כעסתי עליו מאד.

לגינוסר הגעתי ב1947 .היינו חמישה ילדים מפולין . לא היה לנו מדריך. נכנסו ישר לתוך החיים של הצברים, בני-הקיבוץ. החברים היו צעירים ועסוקים בחיי היום-יום שלהם. הילדים בקיבוץ , מה הם ידעו?  אף אחד לא ידע דבר על השואה . רק היום אני מסוגלת לחשוב על זה ולהבין את העובדה שאף אחד לא הבין שום דבר.

הייתי בת אחת-עשרה בערך והכניסו אותי לכיתה ד', כי זו הייתה האפשרות היחידה. באותו צריף התקיימו כל הפעילויות שלנו. שם למדנו, אכלנו , הלכנו לישון. כבר בשנה הראשונה שלי רציתי להיות כמו כולם. אני לא יודעת איך בכלל הבנתי את זה , אבל ככה הרגשתי. כבר באותו חורף  הלכתי רק במכנסיים קצרים ונעליים גבוהות. זהו , הכול נמחק. התחילו חיים חדשים. שכחתי את הפולנית והצרפתית , רק עברית. אני צברית! שנה לאחר שהגעתי , אף אחד לא האמין שאני "משם". ידעתי שאהיה כמו כולם או שלא אהיה שייכת . מחקתי הכול.  לא רציתי לדבר על מה שהיה . לא רציתי לספר. לא רציתי לשמוע.

שלושה חודשים לאחר שהגעתי לקיבוץ , אחי בא אלי עם הודעת פרידה. הודיע לי שהוא מתגייס לפלמ"ח. לא הבנתי למה הוא עושה לי זאת שוב . לא ויתרתי ואמרתי , כל הזמן אתה רק עוזב אותי. סוף סוף אנחנו יחד באותו קיבוץ וכבר אתה הולך?! לא עזר לי שום דבר , הוא התגייס לפלמ"ח, אך לא  לפני שקיבלתי ממנו , לבקשתי, שעון יד, כמו זה שהיה לכל הילדים . גם בעניין זה היה חשוב לי להיות כמו כולם.

בשנים הראשונות בגינוסר , עד גיל ארבע-עשרה  בערך לא היה לי משפחה מאמצת. המדריך של אחי , שהיה איש נחמד , רצה שאגור בחדר שלהם , אבל אשתו סירבה. מאוחר יותר הייתה משפחה שלחדר שלהם הייתי מגיעה, אבל שוב האישה הייתה זו שלא רצתה שאמשיך להגיע. היא חששה שתתפתח אהבה בין בעלה לביני.

היא לא שוחחה איתי , היא דיברה עם האחות במרפאה, והשמועה עברה בקיבוץ . שוב מצאתי את עצמי בלי חדר , בלי משפחה..

את מבינה את המשמעות של חיים בקיבוץ  ללא חדר ומשפחה?!

הילדים נמצאים במסגרת הקבוצתית עד שעה ארבע , אחר כך הם נמצאים עם ההורים. ואז ארוחת ערב וההורים משכיבים אותם לישון. כלומר , בשעות האלה, כאשר הילדים נמצאים החדר ההורים, לי אין היכן להיות . מה עושים ? אני מסתובבת  על המדרכות בקיבוץ ובוכה. ומי משכיב אותי לישון? ככה זה היה.

הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:

איזה חוסר רגישות . קיבוץ , חברה פתוחה ושוויונית , כביכול, עם מודעות חברתית. איך ייתכן שילדת חוץ , ניצולת שואה , תסתובב ימים על ימים לבדה, בלי שמישהו ישים לב לכך ?! הקיבוץ קיבל על עצמו לדאוג לה , ולא לקח את האחריות!

איך מרגישה ילדה שמוצאת את עצמה בלי משפחה שתאמץ אותה לכמה שעות , והיא לבד על המדרכות ?! ילדה הזקוקה כל כך למשפחה.

מסכנה, פשוט מסכנה, הולכת למיטה ובוכה. כך זה נמשך כמעט שלוש שנים. בחופש הגדול , ילדי החוץ היו נוסעים , ואז המטפלת הייתה לוקחת אותי לפעמים אתה לקיבוץ וזה עשה לי טוב.

השנה הראשונה של הקליטה בגינוסר הייתה עבורי קשה יותר מאשר במנזר.

אחר כך התיידדתי עם חברת משק בשם דובה. ביום הולדתי הארבע-עשרה היא דאגה לי והזמינה אותי אליה הביתה .זה היה נפלא , הייתי ילדה מאד טובה.  הייתי עוזרת לה בעבודות הבית, שוטפת כלים , מסדרת את החדר והארונות של משפחתה. הרגשתי כבר מספיק בטוחה להיות צברית. יכולתי כבר להתעלל בילדים אחרים כמו כולם. אבל תמיד זכרתי וידעתי גם לדבר יפה ובנימוס.

הערת המראיינת :

אילנה התגייסה בגיל תשע-עשרה. מתחתנת עם בני אותו הכירה בקיבוץ. הם עוזבים את הקיבוץ כאשר הילד היה בן שמונה חודשים.

מאז אילנה האנרגטית  מקרינה שמחה ואופטימיות. היא חיה בכפר סבא, אם לארבעה וסבתא לשישה נכדים. מקבלת את המציאות בחיוך.

 מקור וקרדיט:

חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה. גוונים, 2006.

 

 

 

1