רקע היסטורי
עם התגברות המלחמה האווירית של בעלות הברית נגד מפעלי תעשייה צבאיים גרמנים בשנת 1943, האס אס ומשרד החימוש הגרמני החלו להאיץ את הבנייה של מפעלים תת-קרקעיים גדולי-ממדים, תוך שימוש במספר גדול של עובדים ואסירי מחנות הריכוז. מאות מחנות לוויין, שצורפו למחנות ריכוז נאציים גדולים, הוקמו ברחבי הרייך הגרמני בשנים 1944-1945. האסירים נאלצו לחפור בתוך הרים או מערות כדי ליצור מערכות עצומות של מנהרות, שישמשו כמקום מוגן למפעלים מפצצות בעלות הברית. אלה ששרדו משימות אלה שימשו בדרך כלל ככוח עבודה לבניית כלי נשק חדשים, כמו מטוס הקרב מסרשמיט Me-262 והטיל הבליסטי V-2.
על מנת לשכן את עובדי הכפייה, הקים האס-אס בקרבת אתרי התעשייה בבוואריה שתי מערכות מחנה גדולים, מולדורף וקאופרינג, כמחנות משנה של מחנה הריכוז דכאו. אסיריהם נועדו לספק את העבודה הדרושה להקמת מתקנים תת-קרקעיים על מנת לייצר מטוסי קרב באזור לנדסברג. האזור נבחר בין השאר בשל ההרכב הגאולוגי החיובי שלו לבניית מתקנים תת-קרקעיים ענקיים, שהיו אמורים להיות מבודדים על ידי 9-15 מטר של קירות בטון עבים.
ב-18 ביוני 1944 הגיע לקאופרינג המשלוח הראשון מממחנה ההשמדה אושוויץ ובו 1,000 אסירים יהודים מליטא. באוקטובר 1944 הגיעו משלוחים גדולים של יהודים מפולין, הונגריה, רומניה וצ'כיה, רובם אושוויץ.
הנער יהודה גראי, בן 16 , היה אחד מאותם 1000 אסירים שהגיעו לקאופרינג ממחנה אושוויץ , והוא כותב על כך בזיכרונותיו :
"היה זה מקום גרוע יותר מאושוויץ. ציפינו כשעה שלמה עד לבואה של הרכבת . את הרכבת הרעועה הסיעו לתחנת קאופרינג. שם ראינו הרבה מבני אחינו שקועים בעבודתם. אתר זה נקרא בשם "מול" –כבשן המוות . אסירים מעטים בלבד יצאו מכאן חיים. נשלחנו לעבוד במעמקי הבור בו הוקמה כיפת בטון ענקית. שם בזווית של ארבעים-וחמש מעלות , על פני משטח הבטון המזויין , שהיה חלקלק ובנוי בצורה תלולה, דחפנו את הקרוניות מקום למקום. למעלה , בקצה המהמורה , עמדו מערבלי-הבטון הענקיים. לשם היו מובילים העבדים , עובדי הכפייה, ואני בתוכם, כמויות עצומות של מלט , חצץ מים . בעוד שהמכונה פולטת ללא-הרף את הבטון מפתחי צינורות הדומים ללועות . קוטרו של כל צינור כזה היה כארבעים עד חמישים סנטימטר. היינו מעמידים את הקרונית תחת צינור כזה. לאחר שהתמלאה , היינו דוחפים אותה משם ומביאים במקומה את הקרונית הבאה.
את הקרוניות היינו מובילים למרחק של כמאתיים מטר ושם הופכים אותן על פניהון. רבים מן העובדים, העבדים , החליקו ממרומי הר הבטון וצנחו אל התהום. מרוסקי איברים הם התגלגלו למטה. כיפת הברזל הגמלונית שבנו הגרמנים נבנתה במחיר חייהם של מאות ואלפי בני-אדם, במחיר יסורים , מלקות וחולי . המוות הוא ששימש לבניין הבטון .
הממונים הגרמנים הפליאו בנו את מכותיהם כל הזמן . את קרונות המשא אולצנו לרוקן תוך שלושה רגעים , שאם לא כן .. עבדנו לאט מדי. כשאחד מחברינו קרס תחתיו נאלצנו ליטול על עצמנו גם את מתכונת עבודתו.
מדי פעם אחד האומללים שלידי היה קורס ונופל אל תוך התהום, שותת דם ומרוסק.
העבודה לא נפסקה אף להרף עין ונמשכה יום ולילה. קריאות הזירוז של הגרמנים הוסיפו להדהד באוויר כל הזמן."
מקור :
יהודה גראי , סיפור הישרדות , הוצאת רשפים , 1986 .
הערת המערכת : ד"ר יהודה גראי היה בזמנו מבכירי הרופאים הפסיכיאטרים בישראל נולד בהונגריה בשנת 1928 . בוגר בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית.
0
