יהודה בקון, שנולד ב-1929 בצ'כיה, הוא אחד האמנים היחידים שעדיין חיים בינינו שראה מקרוב – ותיעד – את הזוועות של אושוויץ. בקון, שעלה לישראל אחרי מלחמת העולם השנייה, לחם במלחמת העצמאות ולמד בבצלאל, מילא לא פחות מ-200 מחברות שבהן תיאר – במילים ובציורים – את מה שעבר בשואה ואת המאבק היומיומי להתמודד עם כובד הזכרונות. על אף שיצר במשך שנים רבות היומנים שלו לא תורגמו מצ'כית לעברית ובעשורים האחרונים האמנות שלו לא הוצגה כלל. בשנים האחרונות מלוות אותו ד"ר שרון קנגיסר כהן, שעורכת את יומניו, והאוצרת אליעד מורה־רוזנברג. שתיהן ממוזיאון "יד ושם". "בקון הוא מהאחרונים שחיו בתקופה ההיא והוא אמן של ממש", אומרת מורה-רוזנברג. "אנחנו מרגישים את השעון המתקתק והניצולים שהולכים ונעלמים. אנחנו במירוץ נגד הזמן כדי למצוא את המידע ולהוסיף עוד חתיכה לפאזל".
ב–30 ביולי 1945 יהודה בקון, ניצול אושוויץ, כתב ביומנו: "מ–5 במאי 1945 ואילך התחלתי לחיות. אני כבר לא מאמין בעבר, וההווה נראה לא פחות קשה". זו אחת השורות הראשונות שכתב בקון, לימים צייר מוערך ומורה בבצלאל, שפותחות את היומן — אוסף של 200 מחברות שבהן תיעד את זכרונותיו מימי המלחמה והשואה שמצטברות למסמך אותנטי חריג בעוצמתו.
בקון, שנולד ב–1929 באוסטרבה, צ'כוסלובקיה, הוא אחד מניצולי השואה האחרונים שעסקו באמנות שעדיין מהלכים בינינו. "כתבו עליי הרבה בגרמנית, הגיע הזמן שיכתבו עליי בעברית", הוא אומר בראיון שמתקיים בביתו בשכונת קטמון הישנה בירושלים. הבית עמוס בציורים, סקיצות, מחברות ומידע רב. בשנים האחרונות מלוות אותו ד"ר שרון קנגיסר כהן, שעורכת ומתרגמת את יומניו, והאוצרת אליעד מורה־רוזנברג. שתיהן ממוזיאון "יד ושם". יחד הן מלקטות את כתביו, ציוריו ורישומיו לכדי נרטיב מהודק אחד. בקון כתב במקור בצ'כית ונכון לעכשיו הטקסטים שלו מתורגמים לאנגלית בלבד. בימים אלו מתורגם ונערך הלקט החמישי של מחברותיו מתקופת בצלאל בסוף שנות ה–40. הזיכרון שלו כבר לא מה שהיה, אבל יש לא מעט סרטי וידיאו מהשנים האחרונות שבהם הוא מדבר על עבודותיו וקושר ביניהן לזוועות שהיה עד להן.
בספטמבר 1942, כשהיה בן 13, בקון גורש לגטו טרזנישטט עם הוריו ואחותו (אחות נוספת הצליחה לעזוב את צ'כוסלובקיה לפני המלחמה ועברה לקיבוץ בישראל). כשרונו האמנותי זוהה כבר בטרזנישטט, והוא למד אצל אמנים יהודים שהיו כלואים בגטו, בהם ליאו האס, קארל פליישמן ואוטו אונגר. בדצמבר 1943 גורש עם משפחתו לאושוויץ. אביו נרצח במחנה ב–1944, אמו ואחותו הועברו למחנה הריכוז שטוטהוף בגרמניה ונרצחו שם.
באושוויץ נשלח בקון ל"קומנדו עגלות", קבוצת עבודה שתפקידה היה להעביר חומרי בניין וחפצים בין שטחי המחנה. באחת הפעמים הוא ביקש מאסירים בזונדרקומנדו — שהיו אחראים על העברת הגופות לשריפה — לראות מקרוב את תאי הגזים והמשרפות. הוא הסביר להם שאם ישרוד את המלחמה, יוכל לתת עדות כתובה או מאוירת. בדיעבד ניתן לפרש את נקודת מבטו של בקון כחוקר, שכופה על עצמו להביט בתעשיית המוות במחנה, לזכור את אשר הוא רואה ולהעביר את זה לדף ולמחברת. אחרי אושוויץ הוא שרד את צעדת המוות.
בקון עלה לארץ ישראל בספטמבר 1946 וכמעט מיד החל ללמוד ציור בבצלאל, בין השאר אצל יעקב שטיינהרדט ומרדכי ארדון. אחד מחבריו בבצלאל הוא הצייר פנחס בורשטיין המוכר בכינוי מריאן. תערוכה רטרוספקטיבית שלו מוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב והיא כוללת גם דיוקן של בקון. לימודי האמנות של בקון נעצרו במלחמת העצמאות שאליה גויס, והוא סיים אותם רק ב–1953.
בקון היה אחד העדים במשפט אייכמן, ונתן עדות נוספת במשפט של חייל אס־אס בשם סטפן ברצקי שהיה מעורב ברצח אסירים באושוויץ, שנערך בפרנקפורט בין השנים 1963–1965 בשלב מוקדם לאחר המלחמה בקון הבין את כוחה של הכתיבה והציור כאמצעי להישרדות הנפש. כבר ב–5 באוגוסט 1945, חודשים ספורים לאחר השחרור, הוא כותב: "אני חייב להיות מסופק ומרוצה אם פעם בשבוע אני יכול לכתוב משהו או לשרבט משהו. זו ההגנה העצמית הצנועה והחצופה שלי". ב–13 בנובמבר 1945, הוא כותב: "אני לומד די קשה, ונראה שבציור אני מתקדם, אני צריך להקדיש את עצמי רק לזה, בעיקר, אם היו לי הזדמנויות".
מפלצת חיה
בקון החל לתעד בציור את מה שראה באושוויץ. יצירתו שונה משל אמנים אחרים שהיו בשואה, בעיקר בשל העובדה שהוא החל לצייר כבר בגיל 16, מבלי שהיה לו רקע אקדמי, ולציורים והרישומים שלו יש אופי מעט ילדי. כך למשל, הוא מצייר בעיפרון חלש את החלל הפנימי של תאי הגזים. הציורים לא מדויקים מבחינת חוקי הקומפוזיציה והפרספקטיבה ומלאים בסמלים ואסוציאציות. באחד מהם מופיעות משרפות 3 ו–4 בבירקנאו שהריסותיהן עומדות עד היום במחנה. מתוך המשרפות הוא מצייר שתי דמויות — אחת מהן היא עד לאירועים במחנה. מורה־רוזנברג מאבחנת אותה כ"מפלצת חיה כשהעיניים עדיין מלאות במראות של זוועות. אוזני הדמות מפלצתיות, מלאות במה ששמע, ופניו מסומנות בסצנות שממשיכות לרדוף אותו". הדמות השנייה היא יהודי שראשו מסומן במגן דוד. הוא חלק מקבוצה של אסירים שלא היה מקום עבורם בתא הגזים והם "סומנו" להשמדה במכסה הבאה.
בקון הוא אחד האמנים האחרונים מדור ניצולי השואה שראה את תאי הגזים ואת המשרפות בעיניו ותיעד אותם. על אף שיצר במשך עשרות שנים ותועד והוקלט על ידי חוקרים וחוקרות, מעולם לא יצא בעברית ספר אמנות מסודר שחושף את פעילותו האמנותית, היומנים שלו לא תורגמו לעברית ומעולם לא נאצרה תערוכה גדולה של ציורים. למעשה בעשורים האחרונים לא הוצגו תערוכות שלו כלל. "אנחנו בראש ובראשונה רוצים לתת את הבמה לאמנים שיצרו בתקופת השואה עצמה", אומרת מורה־רוזנברג. "בקון הוא מהאחרונים שחיו בתקופה ההיא והוא אמן של ממש. אנחנו מרגישים את השעון המתקתק והניצולים שהולכים ונעלמים. אנחנו במירוץ נגד הזמן כדי למצוא את המידע ולהוסיף עוד חתיכה לפאזל".
מקורות המידע
נעמה ריבה ,
האמן יהודה בקון: "אני עד. עד למוות שמת בעצמו" – אמנות
אתר יד שם , שיחה עם הצייר יהודה בקון, ניצול שואה
0
