טרנסניסטריה, הגיהנום: הילדה לאה קאופמן שראתה את המוות

היא עמדה בפני כיתת יורים, נשלחה לצעדת המוות, שרדה ברעב ובקור. לאה קאופמן איבדה הכל בשואה, ובנתה עצמה מחדש – תוך שהיא מתבצרת בשתיקה ארוכת שנים. עד לאחרונה: "אמא שלי אמרה לי שאני חייבת לחיות, לזכור ולספר לעולם. לא הבנתי את המילים, ידעתי רק שאסור לי למות"

כילדה במשפחה של שבעה ילדים, לאה הקטנה כלל לא הבינה שפרצה מלחמה, אף שבביתה אירחו פליטים נסערים שהגיעו מפולין. באחת השבתות, באמצע הקידוש, החרידו דפיקות חזקות וזעקות ברומנית את שלוות השבת. "אבא שלי סימן לנו לברוח ולהתחבא, אבל זה לא עזר", היא נזכרת. "הרומנים דרשו את הילדים. הוריי הוציאו אותנו".

המשפחה נשלחה לעמוד לפני כיתת רובים. "עצמתי את העיניים, והתחלתי להגיד 'שמע ישראל'. לא בכיתי בכלל, ואמא ואבא אמרו שעוד מעט נהיה ביחד בגן עדן. אבל כנראה שהקב"ה לא היה מוכן לקבל אותנו לגן עדן, כי מפקד כיתת היורים צרח: 'תורידו את הרובים', הצביע על אמא שלי שהייתה מיילדת במקצועה, ואמר: אתם רואים את האישה הזאת? בלידה שלי אמא שלי ואני היינו בסכנה גדולה של מוות, והאישה הזאת הצילה אותנו. אני לא יכול להרוג אותה".

"ידעתי רק שאסור לי למות"

קאופמן שרדה עוד כמה חודשים, והוצאה עם משפחתה לצעדת המוות. סביבה נורו אנשים שהכירה, והמוות היה בכל פינה.
"הרגו את אבי, ואת אחיי לקחו 'לעבודה' ושוב לא ראיתי אותם. נותרתי עם אמי ואחיותיי ברעב קשה… יום אחד ראיתי שהבנות לא זזות. שאלתי את אמי אם הן ישנות, והיא ענתה: הן מתו.
"יצאתי לחפש אוכל, וכשחזרתי מצאתי את אמא שלי מוטלת מתה על הרצפה, אפילו בלי בגד לגופה. בכיתי מרה, ושאלתי מי רוצה לקנות את האוכל שבשקית, כי רציתי לקנות בגד לכסות בו את אמא ואת אחיותיי".
כשבראשה מילותיה של אמה, החליטה קאופמן שהיא תשרוד: "אמא שלי אמרה לי שאני חייבת לחיות, לזכור ולספר לעולם. לא הבנתי את המילים, ידעתי רק שאסור לי למות, ואין לי ספק שה' היה איתי בכל צעד ושעל".

שתיקה נוגה

את שארית המלחמה היא שרדה במסתור אצל משפחות רומניות, ולאחר שהסתיימה – כשהיא בת 16 בלבד – נשלחה לקנדה על ידי הקונגרס היהודי הקנדי, ללימודים באקדמיה – והפכה למורה. היא סכרה את פיה וסירבה לשתף את שעבר עליה, אך האתגר הגדול ניצב לפתחה כשהוחלט להכניס לתוכנית הלימודים את נושא השואה.

מקור המידע וקרדיט : שמרית שקד ( קישור)

0