יום אחד פרצה מהומה ובהלה גדולה: "סלקציה!" נערות- שלדים התרוצצו וחיפשו מפלט ממלכודת של מלאך-המוות. עיני הנערות קרועות ופניהן מעוותות מרוב פחד. כולן רצות… קפואה ומשותקת אני מסתכלת סביבי ואני רואה: מתוך הבלוק זורקות המשגיחות את הנערות הגוססות. התאוששתי והתחלתי לרוץ, להציל את חברתי צשיה ויינבוים. היא שכבה על הדרגש חולת טיפוס. תוך כדי ריצה ניסיתי לחשוב: איך היא תלך למיפקד? האם תחזיק מעמד לעמוד זמן רב ב"סלקציה"?
החלטתי בלבי כי בכל מחיר חייבת אני להביאה למיפקד ולהצילה. בעמידה בתור יש פחות סכנה מאשר הישארות בבלוק. הגעתי אליה אל הדרגש, תפסתי אותה והקמתי אותה על רגליה והבאתי אותה אל המיפקד. פניה היו צהובות ועיניה טרוטות. כשהיא מתרפקת עלי שאלה : "טולה, איך אני נראית"? עניתי לה : – טוב מאוד, צשיה, החזיקי מעמד והשם יעזור לנו! "אבל טולה, אינני מסוגלת לעמוד על רגלי" – היא בכתה.
-עמדי!! נתתי עליה קול-צעקה, בלי לדעת מאיפה לקחתי קשיחות זו. בסך-הכל לא חסרו לי צרות, הייתי נפוחה מרעב ותשושה ביותר. הסלקציה החלה : הס"ס הוציאה נערות רבות מתוך השורות, ובחיוך שטני רשמו את מספריהן. טרגדיות איומות התרחשו מול עינינו, אחיות נפרדו, זו לעבדות וזו לשריפה, אמהות מבנותיהן, וגם אני איבדתי את חברתי הטובה, את צשיה. "טולה, אנו אבודות!" לוחשת צשיה על אזני. באותו רגע, ממש, באה הפקודה לצשיה : "שמאל!" צשיה הטובה והאמיצה מתרחקת ממני. היא מספיקה עוד ללחוש לי: "מוטב ככה…אין לי יותר כוח…" את המסכנות העבירו לבלוק 19, "בלוק המוות".
בערב נודע לי שהמסכנות טרם הועברו למשרפות. הרגשתי צורך לראותן בפעם האחרונה, את חברותי, איתן הייתי כה קשורה, הן היו סרוחות וצפופות בתוך סחי ולכלוך. הבאתי להן ספל "קפה", יותר לא היה לי. בבואי לשם קפאתי במקומי, מי מסוגל לצייר את תמונת-הזוועה שנתגלתה מול עיני? ליד הכניסה ערימת-ענק של גופות, שמתו במשך היום. ובפנים, הנערות שעוד נשמו והתהלכו על רגליהן, רובן מיואשות סרוחות על הדרגשים ומחכות לקיצן, במשרפות.
ראשונה ניגשתי לצשיה, הגשתי לה את ה"קפה" (מים דלוחים), היא לגמה בשקיקה לגימה ארוכה, כל-כולה קדחה מחום גבוה. כשהתאוששה מעט אמרה: "טולה, לא איכפת לי שאני עוזבת עולם מאוס זה, אני הולכת אל המוות כמו אל ריקוד, סוף-סוף אגאל מסבלי ומיסורי. רק חבל לי וכואב על גורלה של אחותי לאה'קה, שוב היא נשארת לבד…טולה, אנא טפלי בה ועזרי לה בכל מה שתוכלי!" לאחר הפסקה הוסיפה : "כשתראי מחר את העשן היוצא מהארובה, תדעי, כי השמים לא שעו לתפילותינו ולתחנונינו".
עיני דמעו, אבל לא היה לי האומץ לנחם ולעודד אותה, חשבתי : מי יודע, אם מחר לא יקרה לי אותו גורל. לא יכולתי להינתק וללכת. לפתע אני שומעת קול : "טולה, הבי לי לגימה, אני נשרפת!" הייתה זו חברתי דשה שטיינברג. מילאתי את בקשתה והבאתי לה לגימת מים. נפרדתי מכל אחת מהן, יותר לא ראיתי אותן. דרכן האחרונה הייתה לבלוק 25. למחרת היום העבירו אותן במשאית סגורה לעבר המשרפות. מתוך המשאית בקעו קריאות "שמע ישראל", ו"התקווה". כך נגדע פתיל-חייהן של נערות צעירות במיטב שנותיהן. עד היום מהדהדת באזני קריאת-המחאה שלהן, שאיש לא הקשיב לה.
(טולה מוסקל, 1943 – 1943, מתוך "האשה בשואה", אסף וערך: יהושע אייבשיץ)
0
