מאת: חנה קצמן (אננה גולדשטיין)
ארץ לידה: פולין
"אני בת 4 גרה יחד עם סבא וסבתא, אבא שלי ברח בשנת 1939 מפולין לרוסיה הגרמנים שלטו בפולין כבשו את כל המדינה. אבא שלי אמר שזקנים וילדים הם לא בסכנה ואילו את הגברים יכולים לקחת למחנות עבודה או לשבי.
בסוף שנת 1940 הגרמנים החלו בהקמת גטו בורשה, סגרו איזור של העיר והורו לכל היהודים לעבור לאיזור זה. הגיעו שמועות שזה רק השלב הראשון העברת כל היהודים למחנות השמדה. האוירה בגטו הייתה מאוד קשה האימה שלטה בכל פינה. אני זוכרת עד היום את הזמנים האלה למרות שהייתי רק בת 4. מה שאומר שהטראומה הייתה מאוד עמוקה. אבי, לפני שהפקיד אותי בידי הסבא והסבתא שלי, אמר במילים אלה: "רק תשמרו לי על הילדה". הוא קנה לי בגדים חמים ונעליים וגם זה זכור לי עד היום.
כאשר התנאים בגטו התחילו להיות בלתי נסבלים סבא וסבתא שלי חיפשו דרך איך להוציא אותי מהגטו. הגטו היה מוקף חומה ובכל פתח עמדו שוטרים וחיילים גרמנים ולא נתנו לאף אחד לצאת לצד הפולני של העיר. סבא שלי מצא שתמורת שוחד בכסף רב אפשר להעביר אותי ואת דודתי אחות אמי דרך חור שבתוך החומה אנחנו עברנו לצד הפולני ונסענו למקום נופש. במקום זה הייתי עם דודתי במשך חודשיים גם לשם הגיעו הגרמנים. דודתי החליטה לשלוח אותי למשפחה שהייתה גרה מחוץ לורשה.
אח של אבי היה נשוי לאישה פולניה וזה אפשר להם לגור מחוץ לגטו. הבעיה הייתה איך לשלוח אותי אליהם. דודתי הביאה אותי לתחנת רכבת ציידה אותי בציור איך להגיע לבית דודי ודודתי. אני עליתי לרכבת התיישבתי ליד איזה אישה זרה וביקשתי אותה שאם יבואו לביקורת שתגיד שאני נוסעת איתה. הייתה לי חזות ארית וזה עזר לי לעבור את הנסיעה בשלום. ירדתי מהרכבת הסתכלתי בציור והתחלתי לצעוד לעבר ביתם. הגעתי אליהם דודי ודודתי שלא ידעו מתי בדיוק אגיע היו מלאי התפאלות שהגעתי לבד ללא ליווי. מיד הציעו כיבוד מאוד שמחתי כי הייתי רעבה. עכשיו התחיל השלב של החלפת השם היהודי שלי חנה גולדשטיין לשם פולני ואז בחרנו ביחד בהסכמתי ששמי יהיה אננה גודלבסקה. מאותו רגע אימצתי לעצמי את שמי החדש. קיבלתי בגדים חדשים ונראה היה כי חיי יהיו נעימים ובטוחים אבל לא להרבה זמן.
כעבור מספר שבועות גם לכאן הגיעו הגרמנים והיה פחד שאותי הילדה היהודיה יוציאו מהמשפחה ויימסרו לבית יתומים כפי שהיה עם ילדי יאנוש קורצאק. דודי ודודתי החליטו לעבור מקום מגורים שלא מכירים אותנו ואז עברנו לחלק הארי של ורשה. במשך שנתיים חיי התנהלו ללא פחד. אמנם לא הלכתי לבית ספר אבל למדתי בבית לקרוא ולכתוב, חשבון, גיאוגרפיה, מוזיקה ואפילו דודתי למדה אותי גם לרקוד את שיעורי הריקוד אהבתי במיוחד היו לי אפילו בגדים מיוחדים מנייר.
הסיוט התחיל כעבור שנתיים התחילו להגיע אלינו שמועות שהמשטרה הגרמנית הגסטפו חושדת שבמשפחה נמצאת ילדה יהודיה יום אחד הגיעו אנשי הגסטפו אל דודי ודודתי .
דודי שהיה יהודי ברח קודם. אותי ואת דודתי לקחו לתחנת גסטפו שהיה מקום אימים ידוע שלשם רק נכנסים ויוצאים לעבר מחנות ההשמדה. למזלי הגדול, הודות לחזותי הסלבית אחרי 24 שעות חקירה, בין היתר בדיקת שיער האם הוא לא צבוע לבלונד, רישום הפרופיל שלי וידיעה מאוד טובה של התפילות הנוצריות, שחררו אותי ואת דודתי וחזרנו הביתה.
למרות שעברו מאז 75 שנים והנה אני יושבת עם נכדי אייל, כל רגע זכור לי. אימת רגעים אלה לא שוכחים אף פעם בחיים. למזלי הגדול ידעתי להשתקם ממאורעות איומים אלה. הם הפעם הראשונה שאני מעלה אותם ומספרת לדור הצעיר בחיי יומיום כל משפחתי ילדי ונכדי לא חיים בצל השואה בזה אני מרגישה את הניצחון האישי שלי על מפלצת הנאצים שבאו להשמיד כל יהודי בכל מקום."
מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת , תכנית
3
