מאת : יעל אינגל | 24.07.24
רק כשהחל לכתוב ספרים לילדים ונוער, הפך אורי אורלב לסופר מוכר ואהוב בארץ ובעולם, בזכות הספרים שכתב על ילדותו בשואה. במשך שנים ניהל אורלב יחס אמביוולנטי לגבי חלק זה של הקריירה הספרותית שלו, ומחה על התיוג כ"סופר שואה לילדים", ובצדק. על ההומניזם ופילוסופיית החיים המופלאה של הנער שורד השואה, שניסה לגדל, דרך ספריו, דור אחר של ילדים, דור עם תקווה
תחילת הקריירה הספרותית של מי שנודע יותר מכל כסופר לילדים ונוער, לא רמזה על העתיד לבוא. "ב-20 השנים הראשונות בהן כתב, אבא הוציא לאור 3 ספרים בלבד" מספר בנו של אורי אורלב, הסופר איתמר אורלב. "אלה היו בכלל ספרים למבוגרים", סיפר. הראשון בהם היה אוטוביוגרפיה שכתב אורלב על חייו בזמן מלחמת העולם השניה והשואה בשם "חיילי עופרת". השני רומן על התבגרותו של נער עולה ושמו "עד מחר" והשלישי היה קובץ סיפורים בשם "חופשת הקיץ האחרונה".
"ואז משהו קרה לו, אני לא יודע בדיוק מה", אומר בנו. ב-1976 החל אורלב לכתוב לילדים – ואז כוכבו דרך. משהו נפרץ בו, וזרם יצירתיות גואה פרץ ממנו. "בשש השנים הבאות הוא כתב 12 ספרים לילדים ונוער, זה קצב מטורף", מספר איתמר. אחד מהם, הספר המצליח ביותר של אורלב וזה שפרסם אותו בישראל וברחבי העולם היה "האי ברחוב הציפורים", שעסק בנושא שהעסיק את אורלב כל חייו ושממנו ניסה לחמוק כסופר – ילדותו בשואה. את הספר כתב בסגנון של רובינזון קרוזו, אחד הספרים האהובים עליו והוא אינו סיפורו הביוגרפי אלא עלילה בדיונית שמבוססת על חוויותיו של אורי ואחיו הקטן בגטו. אלמנתו של אורלב, יערה, מוסיפה שאת "חית חושך", סיפורו הראשון לילדים, כתב אורלב כסיפור להמשכים שנועד להקראה ברדיו בפינת הילדים והנוער, שעבורה נהג לעבד ספרים לתסכיתים. לאחר שקיבל תגובות נלהבות על התסכית החליט אורלב לפרסם אותו כספר. "מכאן ואילך הוא חש שמצא את קולו ככותב לילדים ונוער" מספרת יערה.
במשך חצי המאה הבאה, עד לפטירתו בשנת 2022, אורלב היה ידוע בעיקר בזכות הספרים שכתב על תקופת ילדותו בשואה, ועל האופן בו אפשר לילדים בישראל להתוודע אל מה שקרה בשואה, בגובה העיניים ובלי פאתוס או זלזול. "אורי הקפיד לכתוב, לספר, לדבר, על מה שעבר עליו בשואה אך ורק מנקודת ראותו של הילד שהוא היה". מספרת אלמנתו יערה. "הוא היה אומר: אני כתבתי כמו כל שאר האומנים, שפשוט מתייחסים לילדות שלהם, וכותבים על מה שהם מכירים. אני התייחסתי לילדות שלי, שבמקרה הייתה בשואה". יתרה מכך מספרת אלמנתו בשביל אורלב זו הייתה הדרך היחידה שבה היה יכול להתייחס לעברו: "״אני לא מסוגל לחשוב על מה שעברתי בשואה כמבוגר , לא יכול לדמיין את ילדיי במצבים שבהם הייתי. סיפור על השואה בעיני המבוגר שאני כיום משולה בעיני להליכה על קרח דק , שמעידה עליו עלולה לגרום לי לשקוע לתהום.. לכן אני יכול לספר על כך רק מנקודת הראות של הילד שהייתי.״
יעל אינגל | 24.07.24
0