בגיל 90, פרופ' רנה גיל מנהלת ביד רמה את המחלקה להנשמה כרונית של תינוקות במרכז הרפואי הרצוג – ולא מתכוונת לנוח:
"ברגע שאני פותחת את דלת בית החולים – אני מתחילה לחיות. אני מגיעה פעמיים־שלוש בשבוע, בשאר הזמן אני בכוננות. יש לי קושי ללכת, אבל אני בקשר עם המחלקה כל הזמן.
במלחמת העולם השנייה שרדתי דברים שאי־אפשר לספר, וזה חלק מהעניין. אני חושבת שאדם צריך לעשות את מה שהוא באמת אוהב. אם אדם רוצה ומסוגל לעבוד, אני לא רואה שום סיבה שיפסיק.
יש רופאות צעירות ממני שאני אומרת להן, 'בואו תחליפו אותי', אבל הן רק רוצות לנסוע לחו"ל. אני לא מבינה את זה. אם רק אוכל להמשיך בדיוק כמו עכשיו – דייני. אני נהנית מכל רגע".
גנטיקה משובחת, טראומה בעבר ואורח חיים פעיל: הכירו את הסופר-אייג'רס, האנשים שהצליחו להאט את הזקנה
מקור וקרדיט : שרית רוזנבלום https://bit.ly/3He39Xw
פרופ' רנה גיל שהיא למעשה הרופאה הבכירה הפעילה המבוגרת ביותר בישראל. "הייתי בדיוק בת שש כשפרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 39'", סיפרה ל"ידיעות ירושלים". "אבא שלי הצליח לעבור את הגבול לרומניה כי הפולנים פתחו את הגבול לשלושה ימים. אני ואמא שלי נשארנו בפולין תחת השלטון הגרמני.
"את האקציה הראשונה שרדנו, ובאקציה השנייה כבר הייתי אצל סבתא שלי, עם אמא שלי, דודה שלי ובת דודתי, שקטנה ממני בארבע שנים. זכרנו שבבית הסמוך יש תקרה כפולה שיכולה לשמש כמחבוא, אז דוד שלי לקח אותנו לשם והגברת הפולנייה החביאה אותנו בעליית הגג, ושם בילינו שלושה ימים.
"לאחר מכן הלכנו בלילה מושלג שלושה קילומטרים לעיירת נופש אחרת ליד קרקוב, שם החביאו אותנו שתי נוצריות מבוגרות אדוקות, שברגע של חולשה הסכימו לקבל אותנו. נכנסנו לחדרון בעליית הגג שלהן בבית הנופש: סבתא שלי, דודה אלה, אמא שלי, אני, בת דודתי פושק'ה ובת דודתי אסתר. הנוצריות לא תיארו לעצמן ש'ייתקעו איתנו' 22 חודשים. צריך להבין את גודל הסכנה: הן גרו בעיירה קטנה שבה כולם מכירים היטב, ופתאום במקום לקנות כיכר לחם אחת הן קונות שלוש. כל רגע גם קיימת הסכנה שמישהו ישים לב וילשין. אז פעם בשבוע-שבועיים הן היו נוסעות לקרקוב הסמוכה כדי לקנות אוכל וכדי לפנות את הדליים המלאים ביציאות".
החיים בעליית גג
"התחבאנו אומנם בחדר קטן בעליית הגג, אבל עליית הגג עצמה היתה גדולה. לא היה לנו אור של ממש, רק פסים קטנים ודקים של קרניים נכנסו מהחרכים, הכל חצי חשוך. הפולנים באותה תקופה היו שומרים כל דבר, אפילו עיתונים. אז פורסמו בעיתונים היומיים סיפורי מתח בהמשכים. ישבתי עם העיתונים הללו, סידרתי אותם לפי הסדר וקראתי ברצף. מצאתי שם גם את כרכי הספר 'האסופית' מתורגם לפולנית. אני מכירה את הספרים הללו בעל פה עד עצם היום הזה כיוון שקראתי אותם שוב ושוב. כשהפולנייה היתה נוסעת לקרקוב לקנות אוכל, היא היתה מביאה איתה את העיתונים החדשים או איזה ספר, ועבורי זה היה ממש יום חג.
החברה היחידה שלנו היו העכברים, שבאו לאכול לנו את הלחם. במשך היום לא נתנו להם להתקרב, אבל במשך הלילה הנשים היו תולות את הלחם על חוט כדי למנוע מהם להגיע אליו. חוץ מזה, לימדו אותי במחבוא לימודים פולניים ואת לוח הכפל. למעשה מי שהצילו אותנו היו האמהות. הן ניסו ככל האפשר להיאחז בחיים, ולו רק בשביל שהילדים ישרדו. אמא שלי היתה מקימה אותי ואת בנות דודתי בבוקר כדי לצחצח שיניים ולהתלבש ואחר כך גם לקרוא וללמוד. הוטלה עלי האחריות לעשות לבנות דודתי הקטנות 'בית ספר' וללמד אותן. איך אפשר לתאר שבשנת 41', כשכל אירופה כבושה וכשנראה שאין שום סיכוי שזה ייגמר אי פעם – היה להן הכוח הנפשי־הרוחני להמשיך לחיות ולהתאמץ לדאוג שאנחנו נקום בבוקר ונתעסק במשהו שיסיח את דעתנו מהנעשה סביבנו כדי להציל אותנו גם מדיכאון טוטאלי. מדובר גם בכוח האמונה בחיים – שנשרוד, אחרת מה היה הטעם להשקיע בחינוך ובהשכלה? החיוביות הזאת וכוח ההישרדות הזה – הכל היה בזכות הנשים הללו. זה כוח הגבורה האמיתי. במצב כזה שאין שום סיכוי ותחת סכנה גדולה הן שמרו על גחלת החיים".
הזיוף הגורלי
"אמא שלי היתה בלונדינית, ובשלב כלשהו החליטה לנסות את מזלה כדי להשיג מסמכים מזויפים אריים. אז אמא שלי ואני נסענו לוורשה לנסות להסתדר שם. אמא שלי אימצה לעצמה זהות של אלמנת קצין פולני 'שחור', שהיתה עבורה אליבי לבתה ה'שחורה'. הגענו לשם בפסח 43', בדיוק במרד גטו ורשה. היינו שם שישה שבועות, וזאת התקופה הכי קשה שלי מהמלחמה.
"היא השאירה אותי בחדר בבית מלון והזהירה אותי שאסור לי לצאת או לדבר עם אף אחד. במהלך היום היא ניסתה לסדר את עניין זיוף המסמכים עבורנו, לחפש עבודה כעוזרת בית ולחפש מקום לגור בו. הייתי יושבת לבדי בחדר במשך שש-שבע שעות בלי לדעת מה קורה בחוץ ועם חשש קיומי לגורלי אם אמא לא תחזור. היה בחדר שעון מטוטלת שנע מצד לצד וספר את השניות כמו בסרט אימה. עד היום אם אני נכנסת לבית ויש בו שעון מטוטלת אני בורחת. זה היה פשוט נורא.
