זיכרונות ילדות –מרגליות זוהרות בים של אימה

דורי לאוב , "זיכרונות ילדות –מרגליות זוהרות בים של אימה,"  בתוך :זהבה סולמון , ג'וליה צ'ייטין ( עורכות) . ילדות בצל המלחמה : ילדים – ניצולים ודור שני , הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2007

המאמר נכתב בידי ד"ר דורי לאוב (Laub) , פסיכיאטור ממיסדי ארכיון פורטנוף (  Fortunoff video archive for holocaust testimonies)  באוניברסיטת ייל שאוסף עדויות מצולמות של ניצולי שואה של העומדים מצד ושל משחררים ומתנגדים לשלטון הנאצי. ד"ר לאוב מציג את זיכרונותיו  מילדותו ברומניה ובמחנה הריכוז בטרנסניסטריה ודן בסוגיות של זיכרון ומתן עדות.  מאמר זה משלב עדות אישית והסתכלות אנליטית פסיכולוגית על זיכרונות של טראומות ילדות מהשואה.

עיקרי דברים מתוך המאמר :

"ילד בן 5 עם הוריו שברחו ממחנה הריכוז בטרנסניסטריה . "אני זוכר לילה אחד שבו נלקח אבי באחד הטרנספורטים. זוג נוסף התגורר לידנו בעיירה אובדובקה וגם את הבעל לקחו. כל הלילה נשארו הנשים ערות, מחכות ומייחלות לשוב בעליהן. אמי ירדה למרכז העיר שם ריכזו את הגברים . באותה פעם אבי חזר. מאותה תקופה אני גם זוכר מריבות בין הוריי , כשאמי דוחקת באבי שיסתתר וינסה לא להיתפס. הוא חשש שאם יגלו אותו יירו בו מיד , לפיכך העדיף להישמע לפקודות ולהתייצב . באחת מההתפרצויות הכעס שלה אני זוכר אותה משליכה לעברו נעל."

בעת שהותנו במסתור באובודובקה גרנו בחדר שחלונו נשקף אל הרחוב הראשי. שעות ארוכות הייתי מתבונן בכביש . הייתה זו הדרך בה יצאו הגייסות הרומנים והגרמנים אל החזית. טנקים וחיילי רגלים , תותחים , משוריינים , אופנועים ואמבולנסים חלפו שם ללא הרף, יום וליל. פעם נכנסו לבית שני חיילים גרמנים במדים אפורים כחלחלים. הייתי משותק מפחד, אבל הם רק ביקשו חבל. אני זוכר שני גברים  צעירים , אולי הם היו אפילו נערים , שבאו במבוכה נוכח תגובתנו כי לא התכוונו לפגוע בנו."

"יום אחד הבחנתי בדבר מה מוזר . התנועה על הכביש נעה בכיוון ההפוך , חיילי רגלים , טנקים , תותחים , משוריינים ובעיקר אמבלונסים נעו בזרם בלתי פוסק כל היום וכל הלילה. לא הבנתי מה פשר השינוי בכיוון התנועה. דבר זה נמשך כשבעה ימים ואולי יותר , עד אשר לא היו עוד חיילים הצועדים רגלי. במשך שעות ארוכות דמם הכביש . ממרחק שמענו רעם תותחים , ואז לפתע , הופיעה קבוצת אופנועים ועליהם רכובים חיילים לבושים מדים אחרים. משהו השתנה לגמרי. היו אלה הגששים הסובייטים הראשונים שנכנסו לעירנו , ואנו שוחררנו."

הצטרפנו לחיילים הסובייטים ויצאנו בדרכנו חזרה הביתה. נסענו במשאיות . יהודים הגיחו מכל עבר , ממקומות המסתור ומן היערות.

כאשר נכנסתי לבית בו נולדתי רצתי תחילה אל ארון הצעצועים שלי. פתחתי אותו בהתרגשות ובתקווה, אולם מה שראיתי היה עגום מאד. הארון היה ריק כמעט לגמרי, נותרו בו רק כמה צעצועים שבורים מונחים על אחד המדפים.

עולם דמיוני של צעצועים

לא הייתה לי ילדות לשוב אליה . לא היה לי אבא שאותו אוכל לשאול שאלות. פיתחתי לי עולם דמיוני ועם ילדים בני גילי הגשמנו אותו במשחקים. התעתדנו להקים צבא ענק ולהמציא כלי נשק חדשים שבהם נלחם בהיטלר ונצא מנצחים. בדמיוני המצאתי "פרפטאום מובילה" , מנוע עשוי גלגלי שיניים מחוברים במעגל. גלגל יסובב גלגל והתנועה לא תיעצר לעולם.

עכשיו אני מבין שלא שבתי לילדות נורמלית או לחיים נורמליים לאחר שחזרתי מן המחנה. ייתכן שכל שאר ילדותי , ולמעשה כל חיי, מונעים היו על ידי הצורך להתמודד עם מה שעברתי בשנים הראשונות ההן של חיי.

הפחד היה נוכח שם כל הזמן

חוויה נוסםת מחלחלת , היתה תחושת האימה  הכמעט בלתי פוסקת. החיים במחנה היו תקופה של פחד צרוף. ידעתי בדיוק או כמעט בדיוק מה מתרחש במחנה הריכוז בטרנסניסטריה .שלוות הרוח שלי הייתה אמיתית , ויחד עם זאת היא גם הייתה העמדת פנים – מסווה חיצוני דקיק שכיסה על חיים פנימיים שטופי אימה. הפחד היה נוכח שם כל הזמן. היו רגעים שבהם ברור היה שדבר מה ממשמש ובה, שמשהו חדש יקרה. יכולתי לראות בעיני רוחי את החיילים הגרמנים אפורי המדים עם קסדותיהם חולפים בצעד גא. זכורות לי החגורות העבות , הקסדות הנוצצות המהודקות לראשיהם והרובים המשתלשלים מכתפיהם . החיילים האלו עמדו לעולל לנו דבר מה בכידונים המורכבים על קנה הרובה שלהם.

יכולתי להרגיש באימה המפלחת את גופי וכמעט משתקת אותי. מעצם המחשבה אני כמעט מרגיש בה עכשיו, היא מגיעה עד קצות אצבעותי ומלווה בתחושב משונה של קיהיון. בקושי אני מסוגל לזוז. זמזום טורד את אוזני. אני נמצא כמעט מחוץ לגופי. אני נתקף בחילה ומנסה להקיא. אולי התחלתי לצרוח כשגרוני התכווץ. הייתי אחוז אימה , פחדתי שהם באים. כשהייתי מתחיל לצרוח אמי הייתה מכה אותי על ישבני. כשחשתי בכאב הייתי מתחיל לבכות ומפסיק לנסות להקיא, והפחד החל לשכוך. אינני  זוכר את חווית הכאב ממכותיה , אבל הפחד המשתק המתפשט לאיטו ומציף את גופי מוכר לי מאד, עד עצם היום הזה.  לפעמים הוא מגיח יש מאין ואז אני עלול למצוא עצמי מוצף בו. הדבר נתרחש כמעט דרך קבע בלילה, בשנתי ומלווה כל חלום וכל סיוט, ושום רושם אחר לא יכול להגיע אלי ברגעים כאלה, ואף אינני מסוגל לנתק את עצמי בכוח ממצבי זה. אפילו ההיזכרות במקור ובראשית הפחד הזה אינה מועילה לשככו. הכול סביבי נראה שונה שעה שאני חווה אותו, או בשעה שאני נמצא במצב כזה ואז אין מרקם, אין צבע , אין עומק צליל, אין הנאה ואין  חיוניות.  בכל אחד מהזיכרונות והסיוטים אני מגלם בתוכי את כל ניצולי השואה.

תחושת הבדידות בתוך העולם הפנימי ממשיכה להתקיים גם במקרה הבא המתואר ע"י הפסיכיאטור ד"ר דורי לאוב.

סיפורו של נער קטן אחר

להבהרת חשיבותן של נוכחות העד ומסירת העדות והקושי הכרוך בהן , רצוני להביא את סיפורו של מי שהיה בעבר קצין בכיר בצה"ל כשפגשתי בו, ואשר אותו ראיינתי כאשר שהה באוניברסיטת יייל במסגרת שנת שבתון.

בהיותו בן חמש בערך הובל עם הוריו למחנה העבודה פלאשוב , בסביבות העיר קראקוב. נפוצה שמועה , שאכן התאמתה , לפיה עומדים לאסוף את כל הילדים ולהובילם להשמדה. ההורים החלו לתכנן דרכים להבריח את בנם מהמחנה כדי להציל את חייו . הם שוחחו על כך בלילות, כשהילד אמור היה לישון, אבל הדברים הגיעו לאוזניו. לילה אחד , כשדעתם של השומרים הוסחה, אכן הצליחו להבריח אותו אל מחוץ לשערים. אמו עטפה אותו ברדיד ונתנה לו תמונת פספורט של עצמה כסטודנטית. היא אמרה לו שכאשר ירגיש צורך יוכל לדבר אל התמונה. הוריו הבטיחו לו שיבואו להחזיר אותו הביתה לכשתסתיים המלחמה. עם הדברים הללו , ועם כתובת שאליה היה עליו להגיע , נשלח הילד לרחובות העיר קראקוב.

הכתובת הובילה אותו לבית זונות, שבהיותו מוסד שוליים , הסביר פנים לחסרי הבית. שם קיבלו אותו בזרועות פתוחות. במשך שנים נהג לדבר על בית הזונות כעל בית חולים, כשהצבע הלבן ממלא תפקיד מרכזי בזיכרונותיו, משום שהדבר הראשון שקיבל כשהגיע לשם היה כוס חלב לבן, ובדמיונו לא יכול היה המקום להיות אלא בית חולים שתפקידו לעזור. בשלב מסוים נעשה המחבוא מסוכן מדי והיה עליו לעזוב.

הוא תעה ברחובות , הצטרף לכנופיות של נערים אחרים, ואף מצא מקלט אצל משפחות גויים נדיבות לב שהכניסו אותו לבתיהן לפרקי זמן שונים. כל מעייניו היו נתונים למשימת ההישרדות מיום ליום, וברגעי הבדידות היה מוציא את תצלום אמו ומדבר אליה.

באחד מבתי הגויים בהם שהה ( כשהוא מצוייד במסמכים של ילד פולני שמת) נהגה המשפחה להתפלל יחדיו מדי ערב. כשכולם כרעו ברך והתפללו לדמות הצלוב , גברת הבית, שהבינה כי אולי הוא יהודי, הרשתה לו בטוב לבה להתפלל למי שירצה. הנער הצעיר נהג להוציא את תמונת אמו ולהתפלל אליה , באומרו "אמא הלוואי שהמלחמה הזאת תיגמר ואת תבואי ותחזירי אותי הביתה כמו שהבטחת", שכן , אמו הבטיחה שתבוא לקחת אותו אחרי המלחמה, והוא לא פקפק כלל בהבטחה.

על פי פרשנותו של הפסיכיאטור ד"ר דורי לאוב, באמצעות תמונת אמו יצר הנווד הצעיר את העד הראשון שלו, ויצירת העד היא שאפשרה לו לשרוד בשנים בהן חי ברחובות קראקוב. סיפור זה מדגים את תהליך ההישרדות באמצעות פעולה יצירתית של כינון ושימור עד פנימי , שמהווה תחליף להיעדר העד בחיים האמיתיים.

העד הפנימי המוקדם מילא בתורו תפקיד מכריע לא רק בהישרדותו הפיסית הממשית של הילד , אלא גם בעדות המאוחרת , הבוגרת , שמסר הילד הניצול לעצמו ולזולתו , הואיל וקיומו של עד פנימי עזר לו ליצור מאותם ימים נרטיב קוהרנטי ומאוחד . העדות בפני עצמו הפכה לסיפור האמת הנסתרת של חייו, שעימה עליו להתמודד ללא הרף כדי להישאר נאמן לעצמו.

ההבטחה שהופרה

אולם , ידיעת האמת האמיתית של עצמו הייתה יכולה גם לגבות מחיר יקר מאוד , כפי שאנו נוכחים לדעת ממה שאירע לנער הנווד לאחר השחרור. בדרך נס הצליח למצוא את הוריו, אבל כאשר הם שבו והתאחדו לא היו עוד אותם אנשים שזכר:  שוב לא היו דומים כלל לתמונות שנצר במחשבתו זמן כה רב. אמו לא דמתה לדמות שבתמונה. הוריו חזרו ממחנות המוות סחופים ומזי רעב, בלבוש פסים ובשיניים רופפות. חזרתם לא השיבה את ביטחון הילדות האבוד שאליו התפלל הנער בלהט כה רב. הוברר לו שהוא מסוגל לפנות אליהם רק בתואר "אדון" ו"גברת", ולא לקרוא להם אמא ואבא.

כך מבין הפסיכיאטור ד"ר דורי לאוב את הסיפור הזה:  "כשהוא שב וזוכה באמו האמיתית , על כורחו אובד לו העד הפנימי שמצא בדמותה. אובדן זה של העד הפנימי , שאליו מוענו תפילותיו היומיות, גורם לנער להתפרק. הוא מתחיל לסבול מסיוט שיחזור ויפקוד אותו כל חייו. בחלומו הוא מוצא עצמו על סרט נע שמתקדם ללא רחם אל עבר מכבש מתכות. אין הוא יכול לעשות דבר כדי לעצור את הסרט הנע והוא ימשיך ויינשא עליו אל מותו, כשהמכונה תמחץ אותו  למוות , בכל פעם הוא מתעורר מהסיוט מבולבל לגמרי ומבועת עד עומק נשמתו. אבד לו העד הפנימי המחיה שאותו מצא בדמות אמו, וכך , לאחר המלחמה, הוא הופך למרבה הפרדוקס ל"ילד קורבן" ללא נוכחתו המחזיקה ( holding)  של העד. רבים ממעשיו בהמשך , כאשר כבר גדל והפך לאיש , אינם אלא ניסיונות נואשים להשתיק את הקורבן, את הילד הנטוש שבתוכו . כקצין בכיר בצה"ל הוא התפרסם במעשי גבורה חוזרים ונשנים , בהם סיכן את חייו כדי להציל חיילים פצועים תחת אש. אולם מאוחר יותר, כשדיבר על מעשי גבורה אלו, עתיד היה לציין שבעיניו לא הייתה זו כלל גבורה. פעולות אלה היו חלק מתחושה שכל רע לא יאונה לו, והוא היה בטוח שיוכל לצעוד תחת מטר כדורים מבלי שייפגע. "

להבנתו של הפסיכיאטור ד"ר דורי לאוב , ביטחון זה הוא חלק ממבנה פסיכולוגי , שבגינו התרכזו כל חייו בהכחשת הילד הקורבן שבתוכו . אדרבה , הוא הופך לגיבור דיו לעצמו ובלתי פגיע. ומאחר שלא יכול היה להתייצב מול הזוועות שידע ללא עד , מצא את עצמו במילכוד: הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לחוות את הזוועות , וגם לא להיחלץ מעמדת הילד הקורבן , אלא באמצעות ניסיון בלתי פוסק להכחישן.

שנים רבות אחר כך פגש בו הפסיכיאטור ד"ר דורי לאוב במקרה והזמין אותו לתרום את עדותו לארכיב שבאוניברסיטת ייל. בקשתו של ד"ר דורי לאוב יצרה בו משבר. בתחילה סירב אך בהמשך התפתח בו מאבק עם עצמו :

" תגובתי הראשונה הייתה לא באל"ף רבתי . אשתי אמרה "למה שלא תחשוב על זה" .. ממה אתה מפחד ? " אמרתי , אני פוחד שהכול יחזור , הסיוטים שלי וכן הלאה" . היא אמרה , "אתה חי עם הדבר הזה כבר שלושים וחמש שנה מאז המלחמה , ועדיין אתה מפחד. אף פעם לא דיברת על זה. אולי תנסה את הדרך האחרת? " דיברנו על כך הרבה: התחלתי להבין את ההגיון. באותו לילה נרדמנו רק לפנות בוקר כי דיברנו אל תוך הלילה . בליל המחרת שוב חזרו הסיוטים, אבל הפעם היה הבדל. שוב חלמתי על הסרט הנע , שוב על המכבש , שוב הרגשת אין אונים וחרדה איומה. אבל בפעם הראשונה בחיי עצרתי את הסרט הנע. התעוררתי , עדיין בתחושת חרדה , אבל החרדה הפכה לתחושה נפלאה של הגשמה וסיפוק. קמתי , בפעם הראשונה לא הייתי מבולבל. ידעתי מה קרה . אני משוכנע שזה קשור לכך שהחלטתי להיפתח."

מרגע שהקשר עם המאזין כונן מחדש בנפשו , מרגע ששוב לא שרוי בבדידות אין אונים ללא עד . הוא מסוגל לעצור את מכונת המוות שבחלומו מבלי שייאלץ להתעורר . אגב כך הוא נותן ביטוי לעובדה שלראשונה בחייו הוא מסוגל גם לחוות רגש של פחד.

מקור וקרדיט :

דורי לאוב , "זיכרונות ילדות – מרגליות זוהרות בים של אימה", בתוך : זהבה סלומון וג'וליה צ'ייטין ( עורכות) , ילדות בצל השואה: ילדים – ניצולים ודור שני,הוצאת הקבוץ המאוחד,2007 , ע"ע 25-46 . 

2