זאב (וולף) סוקולובסקי היה רק בן 14 כשפרצה המלחמה. הוא איבד את אמו כשהיה בן חמש וכשאביו נישא בשנית, הפכה אשתו של אביו לאמו לכל דבר. מתלמיד מצטיין בבית־הספר הוא הפך לשורד אמיתי שצועד קילומטרים כדי לראות את אחותו המתחבאת ואת אמו המיואשת. כשהוא נזכר במלחמה ההיא, דמעות נקוות בעיניו. הוא מדבר בכאב רב על אובדן אביו ועל הטעות ההיא שאולי יכולה הייתה למנוע את מות אמו ושתי אחיותיו הקטנות.
כיום הוא מתגורר בערד, בבית צנוע עם אשתו, ניצולת שואה גם היא.
עם פרוץ המלחמה הוא עזב את פריז יחד עם משפחתו לכפר קטן בדרום צרפת, בתקווה לחמוק מהנאצים שעתידים לפלוש. "חיינו טוב, הייתי תלמיד מצטיין. אבא שלי רצה שאהיה פרופסור", נזכר סוקולובסקי. "אבל אז פרצה המלחמה, החלומות נמוגו, עזבנו את פריז ונפרדתי מאבי שהתנדב בלגיון הזרים".
ב־1939 עזבה משפחת סוקולובסקי את פריז ועברה לעיירה קטנה ליד נורמנדי בדרום צרפת. משפחת סוקולובסקי עזבה את חייה בפריז לאחר האזהרות לקראת פלישת הנאצים. כשהגיעו לעיירה, נדהם הבן מהנוכחות המאסיבית של הצבא הצרפתי. "ניגשתי אל החיילים לשאול אותם מדוע הם עומדים בכל פינה בדרך. אמרו לי: אתה רואה את הרובים האלה והכדורים והתותחים? זה לא שווה שום דבר". הוא מוסיף בצרפתית: "כמו להילחם עם מקלות נגד טנקים". מאוחר יותר, בשנת 1940 הגיע הגסטאפו. "זה כבר היה פחד נורא ואיום. היה להם מבט מפחיד, הם לבשו מעילים גדולים וחומים ורכבו על אופנועים עם מכונות ירייה. הצלבים שלהם הפחידו אותנו".
לבסוף הגיע הצבא הגרמני לעיירה. אחד מהחיילים הגרמנים קרא לחבורת הילדים שהסתובבו בעיירה, ביניהם סוקולובסקי. בבית קפה קטן מצא את עצמו הילד מקשיב לדבריו של חייל גרמני, שמזהיר אותו מפני דבר נורא שעומד לקרות. "איפה שאתם רואים גרמנים, תברחו! הם יהרגו אתכם!" הוא אומר את זה כמעט כאילו שמע את זה לפני רגע, מלא אימה. "אני נתקפתי כזה פחד כמו שבחיים לא פחדתי, אז רצתי מיד לאימא שלי ואמרתי לה שהגרמנים הורגים יהודים".
בתום המלחמה חיפש סוקולובסקי את בני משפחתו בתחנות הרכבת שהגיעו ממזרח אירופה, שם התוודע ליהודים שאיבדו את אמונתם באלוהים ולזוועות שהתרחשו במחנות הריכוז וההשמדה. הוא הבין שמשפחתו נרצחה כולה מלבד אחותו שהצליחה להינצל בזכות האיכר שהחביא אותה במשך המלחמה.
ב־1947 עבר סוקולובסקי בדיקות רפואיות כדי לוודא שהוא כשיר לשרת בצבא הצרפתי. "פתאום הבנתי שאני לא רוצה להילחם בשביל הצרפתים, אני מעדיף למות ולהילחם בשביל ארץ ישראל שקמה אחרי השואה של יהודי אירופה. ידעתי שזה הרבה יותר חשוב שתהיה לנו מדינה משל עצמנו אחרי כל מה שעברנו".
ב־1948 הגיע סוקולובסקי כנער בן 18 למרסיי, שם עבר הכשרה של ההגנה לקראת הגיוס לצבא ההגנה שבדרך. במשך 11 ימים ישן על חרטום האונייה "לה־פצה" מפאת הצפיפות האיומה. "הגעתי לעתלית ושם רשמו אותי ואת חבריי לגבעתי. הקפיטן הסביר לנו על מכונת הירייה המשוכללת ביותר שיש לצבא שהייתה הכלי שלנו נגד כל דבר", הוא צוחק. "ירינו עם הדבר הזה על מטוסים, טנקים, רכבים ואנשים. לא היו לנו מדים, אבל זו הייתה אווירה של חופש שאני לא מסוגל לתאר אותה במילים. היינו עם יהודים והרגשנו בבית".
באותם הימים, כשמדינת ישראל עוד בחיתוליה, היחס לשורדים את מלחמת העולם השנייה היה חשדני ולא מבין. מדוע לא התנגדו? מדוע לא פעלו להצלתם? החשיבה הזו הובילה גם את המפקדים בצבא להתייחס אל החיילים האירופאים בצורה מעט שונה ולכן, לא נתנו להם להילחם מיד.
בהתחלה סוקולובסקי ביצע תפקידים עורפיים עד שקיבל הזדמנות להילחם. "נלחמתי עבור הארץ הזו ויש לנו ארץ נהדרת", הוא קובע. "אני אומר את זה בכאב כי אני רוצה שהמצב פה ישתנה ושהמנהיגים שלנו יידעו לדאוג לעם ישראל. אני מחכה לאחד שיקום וייקח את המדינה הזו בשתי ידיים ויביא לשינוי. ידאג לטובת העם לא רק במילים, אלא גם במעשים, ואני מקווה שזה יקרה עוד בחיי".
רקע היסטורי
סוגיית גיוסם של ניצולי השואה למלחמת העצמאות היא נושא טעון ורגיש מאין כמוהו. מדובר היה במקרים רבים בניצולים שהיו שרידים אחרונים למשפחותיהם, שהגיעו ארצה ונפלו במלחמה. הסיפורים קורעי לב, אך יש לבחנם מן הפרספקטיבה ההיסטורית. לסיפור התגייסותם של הניצולים היו היבטים חשובים ביותר מנקודת הראות של האינטראקציה עם החברה הישראלית. הנתונים המספריים מדהימים – כמחצית (!) מהכוח הלוחם של ישראל במלחמת העצמאות היו ניצולי השואה. הם הורכבו ממגוייסי הגח"ל (גיוס חוץ לארץ שהחל, במידה רבה באופן ספונטני, בדצמבר 1947 במחנות העקורים) ומהעולים שעלו בין 1947-1945 .בהתאם לכך יש לציין את העובדה שזהו גם שיעורם בקרב הנופלים. מפגשם של רבים מן המגוייסים הללו עם חבריהם לצבא היה מפגש לא קל; יתר על כן, היתה בעיית השפה ובעיית חוסר הבית בעורף. אלא שללחימה היו היבטים נוספים וחשובים. הלחימה המשותפת על המדינה הקנתה לרבים מהעולים תחושה מיידית של בעלות על הארץ ושל שייכות שללא ספק זרזה את תהליך קליטתם ובמידת מה גם עמעמה את טראומת ההגירה. היבט חשוב נוסף היה להתגייסות זו, והוא קשור בטראומת השואה. הלחימה שיככה אצל חלק מהניצולים את תחושות הנקמה שתססו בתוכם והעניקה איזושהי משמעות לאסון שעבר עליהם. רבים מהם כינו תהליך זה כ'נקמת התקומה'. תחושות אלה היו בוודאי בין הגורמים לכך שעד מהרה התברר לבני הארץ כי המגוייסים הניצולים אינם נופלים מהם לא כלוחמים ולא במוטיבציה ללחימה. מצב זה עמד בסתירה לחשש שליווה את הגיוס מראשיתו ולפיו גיוסם של עולים רבים מדי יפגע באיכותו של כוח המגן הישראלי ויחלישו.
מקור וקרדיט : פרופסור חנה יבלונקה , אתר יד ושם
0
