מקור וקרדיט :
חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה, גוונים , 2006
דוד דניאלסקי , ילד בן 9 נשלח ע"י משפחתו ברכבת לאיכר שהיה בהרים. הוא שהה שם שלושה שבועות ונמסר לו ע"י האיכר שעליו לחזור הביתה. הוא חזר לבדו ולא מצא אף אחד . הדירה הייתה נעולה, חתומה בחותמת של הגסטאפו. הוא ראה את ההורים יותר.
מה מרגיש הילד החוזר ומוצא את הבית נעול וההורים אינם? מה הוא מבין? והרי מבוגרים בעלי ידע וניסיון לא הבינו ולא ידעו מה לעשות.
אומר דוד דניאל בראיון שקיימה אתו חנה עזר-אוליצקי:
לא הייתי מבוהל. הלכתי אל משפחת קפיצה, שאלתי והם ענו לי. הגברת מרתה קפיצה הציעה לי להישאר אצלם, עד שיתברר מה קורה. הם היו אנשים פשוטים מאד, זאת הבנתי רק מאוחר יותר.
הם לא קיבלו כסף מראש למקרה כזה, כי לא היה להורי כסף.
שאלת המראיינת :
בכל מקרה , הם הסתכנו .
כן , הם הסתכנו מאוד. אבל רק בדיעבד ידעתי זאת . הייתי במצב של חוסר-כול, לא היה לי שום דבר. מיוזמתי התגנבתי בחשאי לדירה הנעולה שלנו. ידעתי שניתן לפתוח חלון מסוים בדירה שלנו , שהייתה בקומת קרקע. בלילה קפצתי לתוך הדירה, הכול היה הפוך, רמוס ומפוזר. לקחתי כלי מיטה , שתי שמיכות פוך, תמונות של הורי שהתגלגלו על הרצפה. וקצת סכו"ם. אני לא זוכר שהרגשתי משהו, לא בכיתי … רק אחרי המלחמה, כאשר חזרתי לחיות עם יהודים , בכיתי בפעם הראשונה.. הדליקו נרות שבת ואני פרצתי בבכי וברחתי. שמעתי את המדריך אומר , "תעזבו אותו" , "תעזבו אותו", " הוא זקוק לבכי.. " שם חזרו אלי הזיכרונות.
הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי
דוד עוצר וחוזר לתקופה שבה שהה אצל משפחת קפיצה הנוצרית.
יום אחד , במרץ 1942, הופיעה בשכונה מכונית של הגסטאפו. הגברת מרתה קפיצה חשבה שבאו לחפש אותי וחששה שמשהו עומד להתרחש. נאמר לי שכדאי שאסע הרחק מהבית פן ימצאו אותי. קיבלתי מהם כסף וכתובת בגרמניה, ויצאתי לדרך על אופניים, דרך השדות עד שהגעתי לתחנת הרכבת. אני עליתי לרכבת . היה עלי להחליף שלוש רכבות.
הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :
ילד בן עשר שאינו מבוהל מכך שההורים נעלמו , שאינו בוכה , לבדו , בלב המלחמה , בדרך לגרמניה.. מה הוא יודע כיצד הוא מתמודד?
דוד דיבר גרמנית רהוטה, שהייתה שפת האם שלו, ועד היום היא מועדפת בעיניו על פני פולנית, שהיא שפה שנייה עבורו. הגרמנית הרהוטה עזרה לו בנסיבות ההן.
נולדתי לאחר שאחי נפטר בגיל צעיר. גדלתי באמת כילד מוגן ומפונק אבל המציאות היא זו שחישלה אותי והייתי ילד עצמאי.
הגעתי בלילה לגרמניה והייתי צריך ללכת בשלג כמה קילומטרים עד הכפר. נצמדתי לקו הטלפון והלכתי בעקבותיו. האחוזה הגדולה אליה הגעתי הייתה קרובה לאחד ממחנות הריכוז. בתקופת שהותי באחוזה למדתי בביה"ס גרמני כשלושה חודשים. כעבור זמן קצר התעוררה בעיה מסוימת , שאינני יודע מהי, ונתבקשתי לחזור לעיר שלי. חזרתי אל משפחת קפיצה בריבניק ונרשמתי לכיתה ד' בבית-ספר גרמני.
בעת ההרשמה לבית-הספר נדרשתי להמציא תעודת לידה או תעודת זהות. לא היה ברשותי שום מסמך. הגברת מרתה הלכה לכנסייה וביקשה תעודה מזוייפת. הכומר הסכים בתנאי שאעבור הטבלה.
שאלת המראיינת חנה עזר -אוליצקי :
אתה חושב שלכומר היה ידוע מי אתה?
אני משער שהכומר ידע. אינני יודע בבירור. הוטבלתי לנצרות ואחר כך למדתי את עיקרי הדת לקראת טקס הקומונה , שהוא המקבילה של הבר-מצווה בדת היהודית.
בנוגע להטבלה לנצרות, אילו הייתי גדול יותר, היה עלי לעבור בדיקה רפואית , ואז היו מגלים שאני נימול.. הכול עניין של מקרה ומזל.
מאחר שהייתי רשום בתעודה כנוצרי, נזהרתי לא להתפשט בין הילדים כאשר קפצנו לנהר. הילדים היו צוחקים, "מה יש לך ? "מה אין לך " "בוא נראה" .. אבל הייתי חזק והרבצתי להם. קודם הייתי מרביץ , אחר כך שואל..
הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי:
דוד אומר זאת בחיוך . הוא גבוה ורחב , וניכר עליו שהיה בחור חסון וחזק. אני שמחה על כך שהרגיש בטוח מספיק כדי לעזור על-מנת להגן על עצמו, ולא קרה לו שום דבר רע. מעטים העזו להגן על עצמם ואם עשו זאת , ברוב המקרים שילמו על כך מחיר יקר.
כדי לעזור קצת בפרנסת המלחמה חילקתי השכם בבוקר , לפני תחילת הלימודים , כ400 עיתונים. הייתי שובב ולא ממושמע בחברת הילדים. אך בבית הייתי ילד טוב. חלוקת העיתונים לא הייתה ביוזמתי גברת קפיצה הייתה אישיות חזקה מאוד, אמרה שצריך לעשות כך וכך, וכולם עשו את המצופה מהם. הסתדרתי טוב עם כולם , חוץ מ"האחות" הגדולה , גרטרוד, שהייתה מבוגרת ממני בעשר שנים. תמיד היה מתח בינינו . רק מאוחר יותר הבנתי שהיא הייתה במצב של אי-שקט בגלל מה שעלול היה לקרות למשפחה בשל נוכחותי. היא פחדה פחד ממות. זו הייתה באמת סכנת נפשות.
הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :
ראויים להוקרה לכל אלה שסיכנו את חייהם , חיי ילדיהם ומשפחותיהם, והחביאו יהודים. גם אם קיבלו תשלום על כך, זה היה כרוך בסיכון גדול עבורם .
כן , והרי אנשי הגסטאפו באו לחפש אותי וחקרו את גברת קפיצה בזמן שהייתי ברכבת בדרך לגרמניה. היא אמרה שגנבתי כסף , ולכן גירשה אותי. אני חייב לומר שבסופו של דבר , אין אפשרות להסביר בהגיון את העובדה שאני יושב כאן היום . בנוסף לסכנה הכרוכה בהיותי יהודי , הרי היו הפצצות באזור, הייתה מהומה. כול מה שקרה מסביב נתן הרגשה שזה עניין של "יותר מזל מאשר שכל" .. פשוט כך.
הייתי אצל משפחת קפיצה לאורך כל המלחמה. כל מה שהיה להם היה גם לי , לטוב ולרע.. אף פעם לא רעבתי ללחם . הגברת מרתה קפיצה ידעה להסתדר.
הערת המראיינת :
אתה מזכיר רק אותה , איפה היה האדון ?
הוא היה שם , אבל ברקע. היא הייתה הדומיננטית בבית. היא זו שהחזיקה את המשפחה.
אחרי השואה דוד דאג לרשום אותם בתהליך ארוך כחסידי אומות העולם" ואחר כך נטעו עצים על שם משפחת קפיצה.
דוד מראה למראיינת גם מסמכים של אביו, כולל המספר האישי שלו, שמצא בארכיון באושוויץ. המסמכים מעידים על כך שהוא ניספה שם. אביו נחשב אסיר פוליטי, מאחר שהיה אזרח גרמני. גם תמונות של אביו ברשותו , מהשלב בו הוא נראה כמוזלמן, כדברי דוד.
אשר לאמו , יש ברשותו מסמך , אך אין צילומים ולא ציון המספר האישי שלה. היא פשוט לא חזרה.
"היות שלמדתי בבית ספר גרמני בריבניק , הייתי חייב להשתייך ל"היטלר-יוגנד" . אלמלא כן , היו נשאלות שאלות. הייתי מצדיע "במועל יד" , והרגשתי בסדר עם זה.. אפילו נהניתי , כי הייתה פעילות חברתית, חוג טיסנאות וחוגים נוספים. הכול היה חלק מהצורך לשרוד… קשה להסביר זאת בהגיון צרוף של מציאות אחרת."
חיינו בריבניק , באזור שנמצא אז בין הצבא הגרמני לצבא הרוסי. היינו תחת הפגזות של שני הצדדים . נדרשנו לפנות את הבית . פברואר 1945 .. גשם , שלג . אין אוכל, אין בית , מסתובבים בכפרים , לינה פה-לינה שם .. כמה תפוחי אדמה, חופן שיפון. מצאתי מחלבה עזובה. היו שם כדים של חלב ושמנת שקפאו בקור. בפטיש ריסקתי את הגושים הקפואים והבאתי אותם למשפחה הפולנית. הודות לזה הזינה "אחותי" את התינוק שלה במשך חודשיים. במשך שלושה חודשים נדדנו , כולנו יחד , עד הסיום הרשמי של המלחמה. זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי.
כאשר הסתיימה המלחמה, לאחר כל הנדודים, רצתה מרתה ,ה"אמא" הפולנייה, לחזור לעיר בה נולדה בגרמניה. אנטון , ה"אבא" הפולני, רצה לחזור לעיר שלהם , ריבניק, בפולין החדשה. גם אני , למרות שהייתי קשור למרתה, רציתי לחזור לריבניק, לעיר שלי, כי רציתי לפגוש את הורי, הרי חיכיתי לזה.. היה ברור לי שהדבר הראשון שהם יעשו יהיה לחזור לריבניק על מנת למצוא אותי.
ידעתי שהיו מחנות וזה לא אמר לי הרבה, לא ידעתי שהיו מחנות בהם השמידו אנשים. שלושה שבועות אחרי השחרור נסעתי לאושוויץ , שהייתה במרחק של 38 קילומטרים משם. ראיתי הכול . הרים של משקפיים , מזוודות , שערות , לא מאחורי זכוכית כמו היום, אלא בחוץ , בשטח פתוח. היה עדיין ריח חריף באוויר. ידעתי שההורים היו שם, הלכתי לחפש אותם .לא קישרתי מאומה בין הדברים.
הערת המראיינת חנה עזר-אוליצקי :
לבד באושוויץ , ילד נער. מה עלה בגורל ההורים, אינו יודע מאז נפרדו. והנה הוא הולך בין ערמות הזוועה, ואינו מבין דבר…
" לבדי… חזרתי משם, ואז במשך חודשיים , מאור ראשון עד אור אחרון ישבתי על עץ גבוה בצומת דרכים שבהן הגיעו הפליטים, והסתכלתי – אולי אראה את הורי חוזרים.. כאשר זרם הפליטים פחת, ירדתי מהעץ , וזהו.
ידעתי שהם לא יחזרו.. ואז התחילו להגיע הידיעות על מחנות המוות , אבל לא הבנתי ממש.
אנטון קפיצה ואני חזרנו יחד לריבניק. היינו יחידים בשכונה. הבית נפגע בחלקו. המרתף היה פרוץ והרוס. נשארנו בלי כלום. אנטון היה מבולבל, בהלם. התחלנו לשפץ את הבית, ואני פרנסתי. עשיתי עוגיות מקמח שחור, דקות וקשות . הייתי מוכר ובורח שלא יתפסו אותי, אם לא יצליחו לנגוס ,הן היו כמו קרש דק. "
אחרי המלחמה ניסה יהודי בשם גולנדנברג להעביר את הנער דוד אתו לארה"ב אבל דוד העדיף להגיע לארץ ישראל.
" יצאנו קבוצה גדולה של ילדים לצרפת בדרך לארץ. אני דיברתי פולנית וגרמנית. בשלב הזה ניתקתי כל קשר עם הפולנים, לא רציתי לראות , לשמוע ולדעת עליהם. שום קשר. אינני יודע להסביר מדוע ניתקתי איתם את הקשר. אינני יודע האם ועל מה כעסתי.. פולין נראתה לי שיא הרוע . חשבתי שהפולנים צבועים. נודעו לי אז כל מיני דברים עליהם…"
"רק שנים מאוחר יותר במפגש עם "אחותי" ממשפחת קפיצה, כאשר דובבתי אותה התחלתי לחשוב על העזרה מצד המשפחה הפולנית . רשמתי אותם בתור חסידי אומות העולם , בלי שום קשר לדעתי על הפולנים."
"בצרפת התעכבה העלייה שלנו ארצה. היינו קבוצה של שבעה-עשר נערים. התארגנו ואמרנו שאנחנו רוצים לצאת לדרך. עלינו על האונייה אקסודוס והגענו לחיפה. הייתי לבוש בגד-ים, כי הייתי בין אלה שהו אמורים להגיע לחוף בשחייה. "אקסודוס" הוחזרה לגרמניה, כידוע, ואני נשארתי בבגדי ים. "
"בגרמניה הקבוצה התפצלה שוב והצטרפנו , שלושה נערים, לקבוצה מגובשת של בני נוער. למדנו עברית ועד בואנו ארצה, בהפוגה שנייה, כבר ידעתי לדבר קצת. הגענו באונייה "אל תפחידונו"- קטנה , רעועה ומתפרקת. תוך כדי הפלגה קפצנו למים , שחינו וחזרנו לאונייה. "
"בארץ , במחנה עולים ברעננה, התחלתי לחפש מיד עיסוק כדי להתפרנס. כעבור זמן-מה מצאתי עבודה ב"סולל-בונה" .כאשר היה לי קצת כסף, קניתי מיד שעון ובגדים ברוח המקום. סנדלים , גרביים, מכנסיים קצרים שמקפלים אותם ורואים את הכיסים. "
שאלת המראיינת :
איך העבר שלך התבטא בחיים ?
" אני חושב שהייתי ונשארתי חשדן ביחס לבני אדם. אני לא טיפוס חברותי. מחפש תירוצים לא "להתעסק" עם אנשים. בצבא הייתי אמור להיות מ"כ ולא רציתי. בעניין קורס קצינים, עשיתי שמיניות באוויר כדי להתחמק. בקיבוץ הייתי סדרן עבודה, ואחר חודש עזבתי את התפקיד. אני לא טוב בקשרים עם בני אדם."
הוא מכריז שהוא אוהב להיות מדי פעם לבד עם עצמו. בית המלאכה שלו בחצר הוא מקום המפלט שלו. שם הוא יוצר את יצירותיו. אוהב לעשות דברים , לא לשבת ולבהות.. כדבריו לא אוהב לשבת בבתי קפה. התחביב שלו הוא עיצוב דגמים מעץ , מתכת ותוספות זכוכית.
מקור וקרדיט:
חנה עזר-אוליצקי, רקמת חיים : ראיונות עם ניצולים שהיו ילדים בזמן השואה, גוונים , 2006
2
