הגירוש של היהודים מהעיירה סוויינציאן החל ב2 בספטמבר 1941 . בבוקר הובאו כל השוטרים הליטאים מהסביבה וכן גויסו בני נוער ליטאים וניתן להם נשק. היהודים מכל האזור גורשו למחנה המעצר פוליגון .
ב5 באוקטובר 1941 הגיע למחנה פוליגון ה"גבייטסקומיסר" , ראש הממשל הגרמני האזרחי של אזור וילנה, בלווית קצינים גרמנים ממשטרת הביטחון וציווה על המפקד הליטאי במקום לכנס את כל היהודים במרכז המחנה. כאשר התכנסו הכול, הודיע להם אחד הגרמנים :
" יהודים , השלטון הגרמני החליט להטיל עליכם קנס של רבע מיליון רובלים. עליכם למסור גם את כל הזהב, חפצי הערך והפרוות שברשותכם, תוך שעתיים לאחר תשלום הקנס ישתפרו כאן התנאים ואתם תתחילו לעבוד כדי להיות מועילים ל"רייך" הגרמני, אם פקודתנו לא תבוצע תוך שעתיים , תיענשו באופן חמור ביותר" .
מייד התארגן ועד ונקבעו אנשים לאיסוף הכסף והזהב . הרוב האמינו בהבטחת הגרמנים . ההרגשה היתה שלשם כך הובאו היהודים לפוליגון, ואמרו שיעמדו בהבטחתם. הם יצאו את המחנה ומצב רוחם של היהודים השתפר.
למחרת , 6 באוקטובר 1941, היום הראשון בחג הסוכות תש"ב, הועמדו כל היהודים במפקד במחנה , גברים לחוד ונשים וילדים לחוד. בלילה הופרדו הגברים מהנשים והילדים ורוכזו בצריפים נפרדים . היתה הרגשה שמשהו אינו כשורה, אבל איש לא ידע מהו הדבר. כשהגיעה השעה 6 בבוקר – מועד פתיחת הצריפים – והם לא נפתחו, הבינו הכול שמשהו עומד להתרחש.
היהודים לא ידעו, שיום קודם לכן הביאו השוטרים את האיכרים מכל הסביבה למקום המרוחק כארבעה קילומטרים מהמחנה והללו חפרו כל הלילה בורות . שני מטרים רוחבם , שלושה מטרים עומקם, 25 מטרים אורכם. עד הבוקר סיימו את החפירה.
עוד לא ידעו כי הגיעה מכונית מלאה יי"ש (וודקה) בשביל השוטרים, וכבר מהשכמת הבוקר הם שותים לשוכרה. הם לא ידעו כי הגיעה יחידה מיוחדת של ליטאים ואנשי "איינזאצקומנדו 3" של משטרת הבטחון הגרמנית כתגבורת לכוח הליטאי שבמקום. היתה זו יחידה ניידת של משטרת הביטחון ובה 150 ליטאים ועשרה גרמנים, שעברה ממקום למקום וביצעה את ההשמדה בעזרת כוחות משטרה מקומיים.
בשעה 7 בבוקר נפתח צריף הגברים, נכנס קצין משטרת הביטחון הגרמנית והודיע , כי מעבירים את המחנה למקום אחר שאינו רחוק מפוליגון . מחמת מיעוט המכוניות ייסעו האנשים קבוצות-קבוצות, חמישים איש בכל קבוצה. מייד הוציאו את חמישים הראשונים ונעלו את הדלת. המחנה היה מלא שוטרים ומתנדבים ליטאים, ורק מעט גרמנים. הם העלו את חמישים היהודים על שתי משאיות והעבירו אותם בליווי משמר חזק, דרך החורשה הקטנה. עד שלא עברו את החורשה, לא יכלו היהודים לראות את הבורות, אבל כשראו אותם, הבינו את הצפוי להם .
מסביב , ברדיו של קילומטרים, ניצבו משמרות חזקים, שמנעו כל אפשרות לברוח. כל השוטרים בלי יוצא מן הכלל היו שתויים, מלבד קצין גרמני שעמד ליד מצלמת הסרטה וצילם.
היהודים הצטוו לרדת מהמשאיות , הובאו אל החפירה והועמדו כשפניהם לבור . הם עמדו שקטים . איש לא צעק. איש לא בכה . כעבור רגע נתן הקצין הגרמני אות בידו , והליטאים פתחו באש מקלעים. חמישים היהודים נפלו לבור, הרוגים ופצועים. המשאיות שבו למחנה להביא את השאר.
במחנה בפוליגון לא נשמעו היריות. עד הצהריים נרצחו כל הגברים ואז התחילו להביא את הנשים. הן היו מיואשות , אדישות לנעשה להן. רובן הלכו אל הבור כמו בחלום, המומות . בנשים נהגו כמו בגברים , האיומה מכל היתה חטיפת הילדים בכוח מידי הנשים. האימהות הגנו על ילדיהן בכוח מופלא, ועקבות ציפורניים נשארו בפני השוטרים. הילדים והתינוקות הושלכו לבורות שהתמלאו בהם, והשוטרים הטילו לתוכם רימונים אחדים.. רק מקצתם של הילדים נהרגו , השאר נפצעו או לא נפגעו כלל . כל זה התרחש לעיני האימהות שעמדו במרחק מאה מטרים ממקום המעשה. אחר כך העבירו השוטרים את הנשים קבוצות-קבוצות אל הבור שלהן והרגו אותן.
הרצח בפוליגון משך עד ה8 באוקטובר 1941 בצהריים . בו בערב דיווח מפקד משטרת הביטחון של המחוז למפקדו : " מחוז סוויינציאן טוהר מיהודים" .
השוטרים כיסו את הבורות בעפר, אבל למחרת בבוקר נבעו סדקים באדמה הרוויה דם . המשטרה הגרמנית הביאה איכרים , שהובילו עפר בעגלות ממקום אחר וכיסו את הבורות בשכבה נוספת. אבל האדמה רווית הדם הוסיפה להתרומם. שבועות אחדים נמשכה מלאכת הכיסוי בעפר, עד שהדם לא נראה עוד.
מקור וקרדיט :
יצחק (טולקה) ארד . חורט בזיכרון : לוחם , שורד , מנציח, הוצאת יד ושם וידיעות אחרונות, ספרי חמד , 2016
0