תיאור של מבצע הברחה נועז בעדותה של בלה חזן (אמו של הכותב) שהיתה עצורה בבירקנאו במסווה של פולנייה קתולית בשם ברוניסלבה לימנובסקה. קודם למעצרה על ידי הגסטפו ושילוחה למחנה בנובמבר 1942, שימשה חזן כקשרית של מחתרת תנועת "החלוץ־דרור" בליטא ובמזרח פולין. בדצמבר 1945, שבועות ספורים לאחר עלייתה לפלשתינה, העלתה חזן על הכתב את זיכרונותיה הטריים מתקופת המלחמה.
היו עוד אסירות רבות במחנה אושוויץ שלא נכנעו לגורלן ויצאו למבצעים נועזים של התנגדות והצלה. סיפורי הגבורה הללו של אסירות אושוויץ מעידים על רשת סמויה של סולידריות ועזרה הדדית שנרקמה בין כותלי המחנה, חרף כל מאמצי הנאצים לשבור את רוח האדם ולהפריד בין הקורבנות. הנשים האמיצות הללו לא פעלו לבדן, אלא כחלק ממארג אנושי של תמיכה ושיתוף פעולה.
אחת מקבוצות ההתארגנות המחתרתית של החלוצות תיכננה וביצעה מעשה שלא ייאמן: הברחת נערות יהודיות שהמתינו בשביל המוליך לתאי הגזים, אל תוך מחנה הנשים ששכן מעבר לגדר החשמלית. סיפרה על כך חזן: "החלטנו לחדור בלילות מתחת לחוטי התיל ולנסות להכניס כמה נפשות לתוך המחנה כדי להצילן מהכבשן… החלטנו לסכן את חיינו, אבל אולי נצליח משהו לעשות. הצטרכנו מעדרים לחפירות. את אלה החביאו לנו [הגברים] מנקי הביוב. את העבודה הזאת לא ניתן היה לעשות ביום, רק בלילה, וגם זה רק בלילות ללא ירח… הרכבת הגיעה כ–50 מטר מחוטי התיל של המחנה. כשהוציאו את האנשים מהקרונות העמידו אותם בצד המחנה. סביבם עמדו בחורי גסטפו לשמור עליהם. כשהגיע טרנספורט [משלוח של יהודים מגורשים] גדול השתתף גם קראמער [יוזף קרמר, מפקד בירקנאו בין מאי לנובמבר 1944].
ועוד סיפרה: "שתי בנות עמדו וחפרו, ארבע עמדו לשמור. כשמישהו מהגסטפו התקרב, מיד זרקנו את כלי העבודה וברחנו. אבל הצלחנו, משום שתמיד בלילה הם היו שיכורים, במיוחד כשהגיע טרנספורט. בפעם הראשונה שניסינו יצאה אחת מאיתנו דרך התעלה לצד הטרנספורט והעבירה אלינו שתי נערות. בעומדן בתור לכבשן לא קלטו הנערות את הנעשה סביבן. מצד אחד אנשי גסטפו ואס־אס עם מקלות ונשק מרביצים וצועקים, ומצד שני נאמר להן לשתוק ולזחול בתעלה החפורה תחת גדר התיל. כשהגיעו הנערות — לא ידענו את נפשנו משמחה. הן היו בנות 15, חווה ורות, ילדות שמקורן מגרמניה".
על פי עדותה של חזן, קבוצת החלוצות הצילה בדרך זו 14 נערות ממוות מיידי בתאי הגז. הן החביאו אותן במחנה הנשים, סיפקו להן מזון והלבישו אותן בגדים שהופשטו מאסירות מתות. החלוצות הסבירו לנערות כיצד להתנהל במחנה בלי לעורר חשד, משום שקל היה לזהותן כ"בלתי לֵגַלִיות" במחנה — הן לא נרשמו במחנה ועל כן לא נשאו קעקוע של מספר אסירה על אמת ידן.
"המעט שעשינו נתן לנו סיפוק רב", סיכמה חזן, "עורר בנו את רצון החיים. התחלנו להרגיש שהֵנץ בנו איזה כוח, כוח הרצון לפעול; העיקר, לא לשבת בטלות ולהסתכל כיצד מובלים אחים ואחיות לכבשן".