"מגיל 9 ועד שנת 1942 גרנו אמי ואני ברחוב אוגרודובה 27 בוורשה. היה לנו מזל, הקטע של הרחוב בו גרנו היה בתוך חומות הגיטו וכך נשארנו בדירתנו עד שגורשנו ממנה ביולי 1942. היחסים ביני ובין אמי היו מיוחדים מאד. אמי, שהייתה אופטימית מטבעה ובעלת יוזמה, עודדה וחיזקה אותי וכמעט תמיד מצאה פתרון למצוקתנו.
אבל גם אני, לעתים, חיזקתי את אמי ברגעי ייאוש שתקפו אותה. המאבק המתמיד לשרוד, להתגבר על רעב, מחלות, על רדיפות וייאוש, ועל ריחות המוות היה עיקש ותקיף. ביולי 1942 עם תחילת הגרוש מוורשה, אולצנו לעזוב את דירתנו. החל הפרק האחרון של גטו וורשה. עברנו לחיות בבית החרושת שבו גם עבדנו. הסלקציות המרובות הטרידו אותנו.
דודתי רגינה ובעלה נתפסו כפר בתחילת הגרוש ובתם צלינה נשארה לבד והצטרפה אלינו. הקשר בינינו היה תמיד חזק, היא הייתה לי כאחות וחברתי האהובה. צלינה הייתה אומנית מוכשרת, חיננית, בעלת אישיות קורנת. כל תקופת הגטו האחרונה היינו יחד, תמיד יחד. באמצע פברואר 1943 אמי החלה לעבור לצד הארי, הפולני, כדי למכור בגדים ולחפש מקום בשבילנו.
היא הגיעה לכומר קתולי שהבטיח לה למצוא מקום עבורנו. צלינה הייתה לידי אתי, ולא חשתי בדידות. אמי חזרה ביום ששי עם בשורה מעודדת וביום שני לפנות בוקר פרץ המרד בגטו. נשארנו יחד כמעט שבועיים, ברחנו מבתים בוערים, נמלטנו מבונקר, קפצנו מקומה ראשונה לבית שכן, עד שהזרוע האכזרית של הגרמנים לכדה אותנו ושלחה אותנו מאומשלאגפלץ למחנה מאידנק.
מרכבת המוות למחנה מאידנק קפצנו, צלינה ואני, אבל צלינה לא הצליחה להגיע לוורשה. הגרמנים לובשי המדים השחורים הוציאו אותה בכוח מהרכבת השנייה לוורשה בה הייתה וכך באו לקיצם חייה.
בדרך לוורשה. נשארתי לבד, בודדה. הכומר הקתולי לא אכזב, הוא הציל את חיי, נתן לי זהות שונה, פולנית. החיים בוורשה הפולנית היו קשים ביותר.
עברתי ממקום למקום, מכנסייה ומנזר לבית תמחוי לנשים מחוסרי בית ולעבודה כמשרתת. בפרוץ המרד הפולני הצטרפתי ללוחמים ולאחר הכניעה גורשתי עם הפולנים לגרמניה שבה עבדתי. לאחר השחרור חזרתי לפולין, למדתי, עבדתי והצטרפתי לתנועה ציונית, ולבסוף לאחר שנתיים בפריס, עליתי ארצה בשנת 1949."
מקור וקרדיט :
הלינה אשכנזי -אנגלהרד , היא לא ידעה את שמה, הוצאת המחברת, 2012
2