הפצצות מטוסי השטוקה הגרמנים והילד איז'ו

290

רקע

סיפור חייו של ילד שורד שואה , סא"ל ( מיל')  ישראל לוין ז"ל שנפטר לפני כשבוע , מתוך ספרה המונומנטלי של ד"ר רוני שריג אודות חייו של ישראל לוין  גם בארץ וגם ובתקופת השואה.

במלחמת יום כיפור היה סא"ל  ( מיל') ישראל לוין , מג"ד שריון של גדוד 96 .

טנקי גדוד 96 עלו בשדרה יחד עם המח"ט מבקעת הבטיחה לכיוון יהודיה (על כביש 87). בשעה 7:00 הגיע לאזור צומת קצביה ונתקל בירי מטנקים סורים. מספר טנקים נפגעו והגדוד התפרס ללחימה. המח"ט שלח פלוגה לתל צבאח, תל קטן ממערב לשדה הלחימה. הפלוגה נעה באיגוף אל תל צבאח, וממנו החלה לירות אל האגף של החטיבה הסורית. בשעות הצהריים הצטרף גדוד הסיור 134 לקרב עם כ-25 טנקים.

שני הגדודים בלמו את הסורים ועד סוף היום הצליחו להתקדם עד צומת המפלים. במהלך הקרב נפגע המח"ט רן שריג מרסיס בצוואר, והוא פונה לאחור. גדוד 96 ספג נפגעים נוספים, ביניהם מפקד הגדוד שנפצע, וסגנו, אבנר גולדשמידט, שנהרג. הסמח"ט, אשר היה עם גדוד 278 באל-על, נקרא לאזור כדי לתפוס פיקוד על החטיבה.

ישראל לוין , איז'ו היה בן 7 כאשר פרצה המלחמה, מהעיר לודג' ברחו  הוא ומשפחתו לעיר וורשה

הפצצות מטוסי השטוקה הגרמנים והילד איז'ו

"כשהעמיסו את החפצים על עגלת העץ והעגלון התיישב על הספסל מלפנים הוא החווה תנועת יד רחבה והזמין את הילד איז'ו בן ה7 לשבת לידו , והם החלו לנסוע לוורשה .

בעיקול הדרך בין שדות החיטה הבשלה החלה ההפצה . מטוסי שטוקה גרמניים צללו לגובה נמוך , מחרידים את שיירת הפליטים שהשתרכה בטור אינסופי, מרוקנים את פצצותיהם על ההמון המבוהל. האמא אסתר קפצה מהעגלה , אוחזת בילד אי'זו ביד ימין ובשמאל מושכת  במהירות את דינה אחותו . העגלון ירד ממושבו , שחרר בזריזות את הסוס מרתמתו שמא ישתולל מפחד ויהפוך את העגלה, ומיהר להצטרף אליהם בעודם מתגלגלים במהירות לתעלה מצד הדרך, מנסים להתרחק בזחילה ממרכז השיירה.

הילד איז'ו , בן ה7 נצמד לאמא אסתר . חש את עימות ליבה ואת טעם העפר והאבק שדבק ללשונו.

בתוך המהומה הסתקרן לעקוב אחר צללית המטוסים על השיירה, מזהה מתי הם מתקרבים כדי נגיעה ממש, אבל האם אסתר גוננה עליו בגופה ולא הניחה לו להתרומם.  " איז'ו , שלא תעז להרים את הראש , שמעת!" נזפה בו. בזווית עינו קלט את צל  המטוסים החולפים מעליהם בזה אחר זה, מכהים את העפר והעשב, גדלים והולכים ככל שקרבו ורעשם גובר, מתרחקים וקטנים, שוב גדלים וצוללים לעברים. אבק ועפר עטפו אותם , צעקות בהלה, גניחות ונאקות פצועים נשמעו בסמוך , וריח חריף של בשר שרוף חדר ומילא את נחיריו.

"איז'ו , אמרתי לך לא להרים את הראש , אל תזוז , אסור שהטייס הגרמני יראה שאנחנו חיים ויפגיז גם אותנו, " הצמידה האם אסתר אותו לגופה ושוב סוככה עליו.

שוב צלל המטוס הגרמני , הפעם במרחק רב מהם, וכשהרים מעט את ראשו  ועקב אחריו הולך ומתרחק , אמא אמרה : " ברוך השם שגם מהפצצה הזאת יצאנו בשלום, , אבל מסביבם נותרו הרבה הרוגים ופצועים.

מקור וקרדיט :

רוני שריג, במהרה תישוב רוח , הוצאת הקיבוץ המאוחד , 2011

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *