עדותו של סא"ל (במיל') אלי בר-לוי, בן 16 אז, על ההישרדות בגטו לודז' ובאושוויץ
נולדתי ב-1926 בפולין בעיר לודז' למשה ולאה פרנקל – בן בכור למשפחה מסורתית דתית ובשנת 1930, עם הולדת אחותי דבורה, גדלה המשפחה לארבע נפשות.
מבחינה כלכלית, המשפחה הייתה מבוססת כך שחיינו על רמה מעל הממוצע . עד ראשון בספטמבר 1939 חיי התנהלו בצורה שגרתית, דהיינו, לפני הצהרים לימודים בבית ספר על שם יצחק קצנלסון, פעמיים שלוש בשבוע לימודי קודש עם מורה פרטי בשעות אחרי הצהרים, בבית.
העיר לודז' בה נולדתי וגרתי, נכבשה תוך שבוע על ידי הגרמנים ומיד התחילו הגזירות שחלו רק על יהודים.
כתובתנו בתקופה זו היתה גדנסקה 14 (Gdanska). בית ספרינו הוחרם מיד ושוכנה בו מפקדת הגסטפו.
אותנו, התלמידים, העבירו זמנית לבית ספר לבנות אשר היה בשכנות עם בית הכנסת המרכזי של העיר.
באחד הימים ריכז אותנו יצחק קצנלסון אל מול החלון והצביע על בית הכנסת שעולה באש. בקול חנוק מדמעות הגדיר את מה שראינו "ילדים זה חורבן הבית השלישי". מיד התפזרנו והלכנו הביתה.
הגזירה הבאה: ריכוז כל היהודים ברובע אחד והקמת הגטו. שיכנו אותנו (כל המשפחה) בחדר אחד, ללא מים ושירותים כתובתנו בגטו היתה Ciesielska 30 . אבא קיבל עבודה בתור סבל במחסן פחם, אמא במתפרה, אותי הפנו להיות שוליה במפעל מתכת. אחותי בשלב זה נשארה בבית. מאחר ולא יצאה לעבודה היא גם לא קבלה את מנת המרק אשר אנחנו קבלנו במקום העבודה. לא נותרה לנו ברירה והתחלקנו איתה עם המזון שקיבלנו שלשתינו.
כך חיינו עד 1942. בערב ראש השנה תש"ב לקחו את ההורים מאתנו ל"חלמנו". זה היה היום האחרון שראיתי את הורי.
אחותי לא הספיקה לרדת לחצר למקום בו מיינו אותנו, וכך בשלב זה נשארה בגטו עם עוד כמה ילדים בודדים בחיים. המשכתי לעבוד וגם אחותי קבלה עבודה. בשלב זה צרפו לנו שני בני דודים לדירה. (חדר).אחותי עבדה רק חצי יום ובמחצית השניה ניהלה את "משק הבית".
באוגוסט 1944 החליטו לחסל את הגטו. רכזו אותנו במקומות העבודה. לי אמרו לקחת איתי את אחותי.
באחד הימים הופיע הגרמני ביבוב והעמידו את כל הנוכחים בתור ושוב התחיל המיון (סלקציה). כשהגיע תורי לעבור על יד הגרמני ביבוב כיוון אותי לצד המיועד לעבור עם המפעל לגרמניה. את אחותי הוא לא היה מוכן לצרף אלי. בשלב זה באלפית של שניה החלטתי לא להפקיר את אחותי ועברתי אליה. העמיסו אותנו על קרונות על קרונות משא מבלי לדעת לאן פנינו מועדות. אחרי כמה ימי נסיעה הגענו ל"בירקנאו".
מיד הוציאו אתנו מהקרונות, הפרידו ביו נשים וילדים ותוך שניות התחילה הסלקציה (מיון) ואני הופרדתי מאחותי ומאז לא ראיתי אותה יותר. לאחר כמה ימים בבירקנאו העבירו אותי למחנה "אושוויץ" לעבוד במפעל ליצור רימונים. עבדתי בתור חרט עד ל 18 לינואר 1945. ביום זה החליטו לפנות את המחנה היות והצבא הרוסי התקרב. החלה "צעדת המוות" ל"מאוטהאוזן" , שנמשכה כשלושה שבועות. בדרך נהרגו, קפאו מקור או מתו מאפיסת כוחות יותר ממחצית הצועדים. אחרי שבוע העבירו קבוצה קטנה מאתנו למחנה ריכוז בשם "אבנזה [Ebense]". שם עבדתי בחציבת מנהרות בתוך ההרים.
זה היה מחנה הגרוע ביותר אשר עברתי בשואה משם הועברתי ל"Gusen". ב-Gusen עבדתי בחריטת קנים לרובאים עד ל-5 במאי 1945. זה היום בו הסתימה השואה והתחילו הנדידות בין ארצות שונות עד להגעתי ארצה דרך קפריסין ב-15 למאי 1947.
משואה לתקומה
סא"ל אלי בר לוי
פעיל ב"הגנה"
הערה: זהו תקציר האירועים אשר עברו עלי החל מ-1 בספטמבר 1939 ועד חמישי למאי 1945, אירועים שהשאירו בי צלקות שלא יגלידו לעולם, אולי אפילו עיצבו את אופיי ומהווים נר לרגלי לכל אשר אפנה וכל החלטה שקיבלתי בחיי עד עצם היום הזה ועד כמה שזה יהיה תלוי בי – גם בעתיד.
אלי בר-לוי הלך לעולמו ב – 10 לספטמבר 2009. יהי זכרו ברוך.
להלן דברי ההספד שנשא בנו משה בהלוויה:
ימים ספורים לפני מותו ביקש אבא שאקרא לפניכם בלוויתו את הפסקה האחרונה מסיפור קצר מאת אחד הסופרים האהובים עליו, צוואת שלום עליכם.
"שאלתי האחרונה מהבאים, אחרי ובקשתי מבני (ובתי): לשמור מכל משמר את האם, לפאר את ימי זקנתה, להמתיק את חייה המרים, לרפא את מחץ לבה השבור, לא לבכות אחרי, אך להפך – להזכיר את שמי מתוך שמחה, והעיקר – לחיות בשלום איש עם אחיו, לא לנטור שנאה זה לזה, לעזור איש את אחיו בשעת הדחק, לזכור לפעמים את בני המשפחה, לרחם את העני, ובימי טובה לשלם את חובותיי, אם יהיו כאלה אחרי. בני (ובתי)! יכבד ביניכם שמי היהודי, אשר רבות עמלתי בו, ואלוהי השמים יהי בעזרכם. אמן."
אבי, אלי, הסתכל למוות בעיניים פעמים רבות במשך 83 שנות חייו. כבר בגיל 13 הוא, יחד עם כל יהדות אירופה הושלך לתוך הפרק האפל ביותר בהיסטוריה שלנו כעם, ושל המין האנושי כולו: מלחמת העולם השניה, ושואת העם היהודי בידי הרייך השלישי ותומכיו. אבי היה בר תושייה, וללא ספק בר מזל לשרוד את מכונת הטבח הנאצית, דרך גטו לודז', מחנות ריכוז ובתוכם אושוויץ בירקנאו, צעדות מוות, עינויים פיזיים ופסיכולוגיים. הוא לבד נותר בחיים מתוך משפחה מורחבת של כ-120 נפשות. אף אחד אחר לא שרד. עוד לא בן 20 הוא מצא עצמו במחנה עקורים באיטליה, שם פגש, הכיר והתאהב באמי בלומה. כנגד כל הסיכויים הם קראו תגר על המוות וניסו להעפיל לארץ ללא רשות הממשל הבריטי, בספינה רעועה, בים סוער. אחרי מספר חדשים במחנה הסגר בקפריסין אבא קיבל אישור להגר לישראל, ואמא הצטרפה אליו אחרי זמן קצר. אבא התגייס להגנה ביום בו דרכו רגליו על אדמת ארץ זאת, ומיד עם ייסודו של צה"ל הוא הפך לחייל מן השורה. הוא חירף נפשו במספר זירות במשך מלחמת העצמאות, והתגאה בצלקות שעטרו את גופו מפציעות שסבל.
לקראת שלהי חייו אבא שוב מצא את עצמו נאבק כדי להישאר בחיים. עם שני ניתוחי לב פתוח ועוד בעיות רפואיות שהזמן הצועד קדימה ללא הרף עושה ליותר ויותר קשות לפתרון. לכל אורך הדרך אבא נשא במאבק זה בעוז וגבורה. זה נגד את טבעו להתלונן. הוא התלוצץ במצבים הקשים ביותר. אפילו בשבועות האחרונים לחייו, כשהוא ידע בעליל מה מצבו ומה צופן העתיד הוא עוד מצא את הכוח הרוחני להתחכם איתנו ועם הסגל הרפואי בבית החולים מאיר כפר סבא.
קצת כמו שלום עליכם, אבל אני חייב להדגיש שאת הפסקה שקראתי זה עתה ראיתי רק אחרי שכבר ידעתי פחות או יותר מה אני רוצה לומר היום, אני אזכור את אבא לא בצער, אלא בשמחה. אני רוצה ומקווה שאנחנו כמשפחה ואפילו כעם נחגוג את חייו, את נצחונו כנגד שנאה ורשע, את הערכים שהוא ובני דורו הורישו לנו כאינדיבידואלים וכעם. אזכור איש ישר, צנוע, מלא באהבה ואהוד על כל זולתו. איש שעבר שבעה מדורי גיהינום ויצא מהם עם חיוך של הפנים.
אני אומר היום: שלום אבא. גיבור שלי.
0
