"יהודי הגטו עמלו יומם ולילה וחיפשו דרכים לבניית מקומות מסתור, "מלינה". שם זה "הושאל" מסלנג העולם התחתון של וילנה, כינוי למקום בו מוסתרת סחורה גנובה. גם בבית שלנו נבנו שתי "מלינות".
אני ואימא ועוד מספר דיירי הבית רצנו להסתתר. "המלינה" הייתה בקומת הקרקע של הבניין בשטח החנויות, (כפי שציינתי, חזית הבניין שלנו הייתה מחוץ לתחום הגטו.) לחנויות היו שתי כניסות, האחת בחזית הבניין והשניה בצד האחורי. שתי כניסות אלה נאטמו בלבנים על ידי הגרמנים. פרצנו את הכניסה של הדלת האחורית, ובחנות הצבנו דרגשים, מיכל מים ותיק עזרה ראשונה. את הפתח סגרנו באמצעות ארון גדול שצדו האחורי חושק בטבעות ברזל. כשנכנסנו פנימה משכנו את הארון, שהסתיר את פתח הכניסה.
אתנו ב"מלינה" הייתה משפחה, הורים עם כלתם ונכדם בן כשנתיים. הילד בכה והייתה סכנה שנתגלה. הסבתא הודיעה שהיא מוכנה להקריב את עצמה ואת הילד כדי לא לסכן את חיי האחרים. היא מוכנה לצאת מהמחבוא ולהסגיר את עצמה עם הילד. למזלנו נרגע הילד ונרדם.
שהינו במקום כ – 6 שעות ואז הוזז הארון מבחוץ והתפרצו אלינו שוטרי הגטו. הם ריכזו אותנו בחצר, בה עמדו עשרות ליטאים ואוקראינים. בכתות הרובים הנחיתו מכות על ראשיהם של נשים וזקנים ללא הבחנה. חיפוש מדוקדק גילה בכיס שלי שקית עם תפילין. האוקראיני חשב שזה רימון, הוא זרק אותה לפינת החצר והנחית עלי מכה. למזלי הוא החטיא ובמקום על הראש נפגעתי בכתף.
עוד אנו עומדים בחצר מצטרפים אלינו עוד יהודים מדיירי הבית שנחשפו במקומות המסתור שלהם.
באחד מאגפי הבית שכן בית יתומים ובו כ– 50 ילדות וילדים. מרבית צוות הטיפול נטש את הילדים ורץ להסתתר. הבכי והצרחות של הילדים הרעבים חסרי הטיפול וההשגחה מהדהדים עוד היום באוזני. למשאית שהגיעה נזרקו ילדים אומללים אלה שצועקים ובוכים מפחד וכאב.
שתי נשים מטפלות מבית היתומים נזרקו אף הן יחד עם הילדים למשאית. מהחצר הובילו אותנו לכיוון שער היציאה".
