בתקופה הבאה, אולק עבר לעבוד בחווה חקלאית בסבושוביצה (Swoszowice ,) יישוב כפרי שרוב תושביו היו פועלים וחלקם חקלאים. החווה הייתה שייכת למשפחה פולנית, טישלר שמה. אולק עבד שם כגנן, מנצל את כישוריו מהימים שלמד לעבוד בחקלאות בחווה של דודיו.
כעבור זמן מה, גרמני אחד תושב פולין, 'פולקסדויטש', שהתגורר בסביבה, חמד בחווה.
הוא גירש את הפולנים מהמקום והפך להיות בעל החווה. אולק המשיך לעבוד אצל הבעלים החדש שהתגורר בחווה יחד עם אשתו ההונגריה ובתו הקטנה, אבל הוא לא הסתדר איתם כל כך.
תוך כדי העבודה בחווה, אולק התיידד עם המקומיים. בסוף 1943 החליט להצטרף למחתרת הפולנית.
בשירות המחתרת הפולנית
פעילותה של המחתרת הפולנית, הארמיה קריובה (א"ק), באותו אזור הייתה תחת סיפור כיסוי של ארגון מתנדבים לכיבוי אש. הכינוי המחתרתי של אולק היה RYS.
חברי המחתרת התאמנו בלילות. אולק השתלב ביניהם, ואף זומן לקורס קצינים. בלילות היה מתחמק מהחווה ומצטרף לאימונים. הפעילות הייתה ללא נשק, ומן הסתם, לא ממש אפקטיבית. רובה כוונה לשמירה על המוסר והמורל של הציבור הפולני.
אחת מפעולות אלו הייתה חיסול המקורות שייצרו וודקה. הסיבה לכך הייתה שההשתכרות מהוודקה גרמה להלשנות. אולק עמד בראש הפעולה. לילה אחד, אחרי שקיבלו מידע מודיעיני, עברו הוא ואנשיו בין שני כפרים והשמידו את הכלים שבאמצעותם יוצרה הוודקה.
סוג אחר של פעולות שהמחתרת ביצעה הייתה הענשת מלשינים, ובמסגרת השמירה על המוסר גם הענשה של בחורות פולניות שקיימו קשרים רומנטיים עם גרמנים.
בשלב מאוחר יותר של שהותו במחתרת, אולק השתתף בקורס שבו לימדו להשתמש בנשק וגם קצת טקטיקה וקצת טופוגרפיה — הדברים האלמנטריים שחייל צריך לדעת. עם סיום קורס הקצינים, קיבל אולק דרגת סגן משנה.
כמובן שפעילות המחתרת הייתה סיכון לכל חבריה, ודאי וודאי גם לאולק, שהסתיר את זהותו היהודית האמיתית.
באחת ההזדמנויות הגיע לידי חברי הארמיה קריובה נשק גרמני. אירוע משמח, שעבור אולק יכול היה להסתיים באסון.
מספר אולק:
"באחת ההזדמנויות אנחנו קיבלנו נשק שנגנב מהצבא הגרמני, מהמשלוחים למזרח, וזה היה אז נשק, אני לא יודע אם סודי, אבל נשק חדיש שלהם, זה היה PANZERFAUST ,זה כמו 'בזוקה' בצורה קצת שונה. אנחנו ניסינו ללמוד את השימוש בזה. באחת ההזדמנויות המטען שדוחף התפוצץ, ואני נפצעתי ברגל.
בתחילה חשבתי שזה איכשהו יעבור, ראיתי שזה התחיל להתמלא מוגלה וכאב, נפיחות, ואז סידרו לי שניגשתי לרופא. היה רופא של המחתרת. הוא אומר: 'אתה חייב ללכת לבית חולים בקרקוב'".
כל 'טיול' כזה לבית חולים היווה סכנה עבור אולק. הדרך הייתה מסוכנת וגם החשדות שיכלו להתעורר בבית החולים. אבל ברירה לא הייתה לו.
ממשיך אולק ומספר:
"איך מגיעים לבית חולים? איך עוברים את זה? איך מסבירים את הפצע? זה סודר, ואני נסעתי בעגלה. בדרך תפסו אותנו גרמנים – זו הייתה תקופה שהגרמנים בנו קו ביצורים בסביבות קרקוב… עצרו אותנו, התחילו לחקור. בסוף נתנו לנו לצאת.
הגעתי לבית החולים. בבית חולים הכניסו אותי לאיזה רופא שכנראה היה מעורב וידע על הסיפור הזה. הכניסו אותי למחלקת רנטגן, על שולחן הניתוחים, הוציאו חלק שהיה בתוך הרגל, וחזרתי בחזרה".
כעבור כמה ימים אולק הבריא והמשיך עם חבריו בפעילות המחתרתית.
דבר נוסף שאולק עשה בזמן מסוים בתקופה שהיה במחתרת — הוא השתתף בעריכת ידיעות והעברתן להדפסה בעלון. מכונת השכפול שבה השתמשו נשארה ברשותו, והוא הסתייע בה לפרנסתו מאוחר יותר.
ואז לקראת סוף 1943 הוא קיבל הצעה.
מספר אולק:
"זה היה כבר סוף 1943 או תחילת 1944 .פנו אלי מאק"א, המחתרת, שהם זקוקים למישהו שיקים תחנת שידור. אני לא בדיוק ידעתי מה זה תחנת שידור. בין אלה שהיו שם, הייתי כנראה בעל ההשכלה הגבוהה ביותר, ואני קיבלתי את ההצעה הזאת.
עזבתי את המקום, ברחתי למעשה בלילה ועברתי לגור במקום מרוחק מאוד שקראו לו גולקוביצה (Golkowice .)הייתה חווה לרגלי הקרפטים, לא כל כך רחוקה מאותו מקום, אבל באזור הררי ומאוד קשה לגישה. לא היו דרכים, רק עם סוסים אפשר היה להגיע לשם".
אולק עבר להתגורר בחווה המרוחקת מהכפר, שבה התגוררו חוץ ממנו עוד שלושה אנשים — שני אחים מבוגרים רווקים, פרנצ'יסק ולודוויג, ופועל זקן. היו בחווה כמה סוסים וכמה פרות. החווה התנהלה בדרך קצת 'שלומיאלית', אבל אולק היה מרוצה.
העבודה שלו הייתה בעיקר בלילות.
תושבי החווה בנו בתוך האסם בונקר מאלומות הקש, ושם הקימו את תחנת השידור, שכונתה ויסלה 2 .
המטרה הייתה ליצור קשר עם לונדון, אבל לא היה להם מושג אם מישהו קולט אותם בכלל.
כמובן שהיה סיכון גדול בהפעלת התחנה, והם כל הזמן חששו להיתפס. 'תחנה אחות', שפעלה בוורשה, ויסלה 1 ,התגלתה על ידי הגרמנים, ומפעילי התחנה פוצצו את עצמם.
אולק היה למעשה האחראי על התחנה. היחידי שהיה קבוע במקום. חברי המחתרת האחרים היו מגיעים למקום עם נשק ומכשירים, ולפעמים אולק וחבריו לתחנה היו עוברים ממקום למקום עם המכשירים הכבדים על הגב.
אנטנת השידור הייתה אופקית. בהמלצת אחד האלחוטנים, שבחלומו ראה שימוש באנטנה אנכית, שינו את האנטנה לאנכית.
ואז זה קרה…
"הקמנו את האנטנה האנכית. באותו לילה קלטנו את לונדון, ומאז עד סוף המלחמה היה לנו קשר… כל מה שקיבלנו היה מוצפן, וכל מה ששידרנו היה מוצפן".
עד כמה שזה נראה תמוה, עד לשידור האחרון לאולק לא היה מושג מה משדרים. רק בזמן שהאזור כבר היה מוקף ברוסים, ולא היה ברור אם אפשר יהיה להעביר את התשדורת למקום הקשר, נתנו לו את הצופן, והוא פענח את השידור. הייתה זו הוראה למפקד של הארמיה קריובה, שינסה ליצור קשר עם מפקד הפיקוד הסובייטי כדי למצוא דרך לשיתוף פעולה. אולק וחבריו העבירו את השידור הזה הלאה.
האם ההודעה התקבלה?
אולק:
"…כעבור זמן, הופיע בעיתונות שהממשלה בלונדון טוענת שמפקד של ארמיה קריובה הלך לפגישה עם המפקדה הרוסית ונעלם. הרוסים הכחישו…"
ברור שהיה סיכון במה שאולק וחבריו עשו, ובמקרה אחד, אולק כמעט נתפס. היה זה כאשר הלך לפנות בוקר למסור את התשדורות מהלילה ולקבל גביש ששימש לתשדורות ונשק. כשיצא מהפגישה עם איש הקשר כשבכיסיו שני אקדחים וגביש, שעליו רשום BBC ,גילה אולק שהכפר שבו הוא נמצא מוקף בגרמנים ובשוטרים פולנים.
וכך מתאר אולק את האירוע, שבו כמעט איבד את חייו:
"ניסיתי לצאת בכיוון אחד. מולי הופיע גרמני עם שוטר. התחלתי לברוח. הסתבכתי באיזושהי סמטה. עליתי על גדר תיל. ניסיתי לעלות עליה, ואני שומע שהגרמני צועק בגרמנית 'אני יורה', וטוען את הרובה. לא היה מה לעשות. התקרבתי אליו. היה לי מעיל קצר. מרוב נשיאת אקדחים, הכיסים היו די פתוחים, והאקדח בתוך הכיס
היה נראה לעין מבחוץ. התוכנית הייתה שאם יתחילו בחיפוש מקרוב או באיזשהו ניסיון לבדוק אותי, אז לא תהיה לי ברירה אלא לירות. אבל הגרמני נתן לי כמה מכות בקת הרובה, ואני התחלתי להסביר לשוטר הפולני שאני בכלל לא מפה.
'אז למה ברחת?' אני שיחקתי תפקיד של מישהו נפחד והוצאתי מהכיס תעודה של מכבי אש, חתומה בחתימה גרמנית. לבסוף נתנו לי ללכת. לא חיפשו בכיסים ונתנו לי ללכת. ברור שאחרי שעברתי את זה רגליי אולי קצת כשלו, אבל באותו הרגע אני הייתי די קר רוח".
לא בטוח שהרבה בחורים בגיל עשרים ואחת יכלו לנהוג בקור רוח כזה…
הסכנות שיגלו את זהותו האמיתית ארבו לאולק לכל אורך הדרך.
"כל דבר היה קשור בסכנה, זה שאני חייתי עם גברים באותה סביבה. לא היו בדיוק בתי שימוש ולא סידורים כאלה ולא סידורי רחצה. הסכנה הייתה קיימת בכל רגע".
כדי ליצור אמינות, אולק עשה דברים שלא היה עושה כיהודי. למשל, כשחבריו הלכו לכנסייה בסבושוביצה הוא הצטרף אליהם, ובחג המולד שתה איתם וודקה עד שוכרה.
אם היה מתחמק, זה עלול היה להחשיד אותו.
אולק התרגל לדמותו החדשה ו'שיחק את התפקיד' בטבעיות. כפי שתיאר:
"כנראה שהמשחק הפך להיות משחק טבעי, וגם כשכל כך הרבה זמן נמצאים בדמות מסוימת, אז אולי אני גם התרגלתי להאמין שזה אני בכלל…"
עם הזמן, הוא כבר פחות היה מוטרד מאיך שיתנהג וממה שיכול לקרות. כדבריו:
"אולי זה מה שאפשר לי בכלל להחזיק מעמד…"
רק אחרי המלחמה, כשהגיע לידיו ספר המבוקשים, ואולק מצא את שמו בין שמות האנשים שהגסטאפו חיפש אחריהם, הוא הבין כי הלשינו עליו, כי הוא היה בגדר מבוקש, וגורלו יכול היה להיות שונה לגמרי…
תום המלחמה
בינואר 1945 הגרמנים נסוגו מהאזור, והצבא הסובייטי נכנס. כאשר הרוסים התקרבו לחווה, אולק וחבריו שידרו את השידור האחרון ולאחריו עזבו את החווה.
בחודשים הבאים, אולק התחיל לשאול את עצמו את השאלות המתבקשות: מה הלאה? לאן אני הולך מכאן? הייתה לו תחושה שהוא היהודי היחיד שנשאר באזור.
וכך הוא מתאר:
"אני הגעתי לסיום הכיבוש הגרמני, ליום השחרור. זה היה באחד הימים במחצית השנייה של ינואר 1945 .כאשר הגרמנים נסוגו מהאזור, לראשונה ראיתי, אחרי כמה שנים, את הצבא הסובייטי נכנס. ואז התחילו המחשבות שנדחו במשך כל הזמן להופיע – מה הלאה? הייתה לי באיזשהו מקום הרגשה שאני היהודי היחידי
שנשאר, מפני שכל השאר, כל אלה שאני הכרתי, לא היו יותר, לפחות אלה שהיו במגע איתי. למעשה, היו אלה ימים קשים, אי אפשר היה בעצם להשיג שום אינפורמציה, הייתה אנדרלמוסיה של החזית".
סיפור חייו המלא בספר דיגיטלי בעברית
באדיבות הבן Shmulik Hass
0
