הנערות היהודיות הועמסו על קרונות בקר – שעל כל אחד מהם שלט ובו כתוב "שמונה סוסים" .
זו הייתה הפעם האחרונה שהוריהן המיואשים ראו אותן" , נזכר איוון ראוכברגר. " הנערות היהודיות היו מבולבלות ומבוהלות , ורבות מהן בכו " . כדי להימנע ממהלומת מקל בגבן, היה עליהן לעזור זו לזו לעלות לקרונות הבקר ולזרוק פנימה את מטענן , בלי כל עזרה .
הנערות הצעירות מיררו בבכי היסטרי. הן היו ילדות טובות , ילדות שאבותיהן שילמו מיסים לממשלה הסלובקית ושמרו על החוק. ילדות שהתייצבו בצייתנות ל"עבודה" (לא ידעו אז ש"העבודה" היא עבודת פרך באושוויץ ) כי הממשלה הסלובקית הורתה להן לעשות זאת, אף על פי שרבות מהן לא שהו מחוץ לביתן ולו יום אחד בכל חייהן הקצרים. מה עשו הילדות הנחמדות האלו בקרונות ששימשו להובלת בקר לשחיטה, קרונות שעדיין הסריחו מגללים , שתן ופחד ?
הנערה אדית ואחותה דבקו זו בזו, אך אדית אינה זוכרת כמעט דבר מהנסיעה ברכבת לאושוויץ . יש גבול מה שהמוח יכול לשאת , ואחרי שספגה חבלות והשפלות כה רבות , נפשה הצעירה פשוט הפסיקה לעבד את הזוועה. המציאות הפכה לחלום בלהות שממנו לא היה ביכולתה להתעורר.
הרופא היהודי ד"ר וייסלוביץ צפה בבעתה בטורי הנערות העמוסות מיטלטלים שנדחפו , הוכו ונדחסו את תוך קרונות הבקר . לאחר מכן רץ הביתה ואמר לאשתו שסלובקיה היא " לא מקום לילד" . היה עליהם להוציא משם את בנם בן ה12 , יהודה , לפני שיהיה מאוחר מדי. יהודה הוברח להונגריה והסתתר שםעד סוף המלחמה. הוא ניצל מהשואה . אביו ואמו נספו.
מקור :
הת'ר דיון מאקאדם , 999 נשים צעירות : סיפורו של הטרנספורט הראשון לאושוויץ , הוצאת מטר, 2021
0
