אי אפשר לדבר על יצירתה הספרותית של מרים בלי לדבר על חייה; חייה וספריה כרוכים אלה באלה בקשר בל יינתק. היה בה, במרים, מיזוג של ניגודים — רוך, עדינות ושבריריות, יחד עם עוצמה וקשיחות. היא נולדה בקרקוב בשם מתילדה ויינפלד, למשפחה מבוססת כלכלית ושוחרת אמנות, והייתה הבת הצעירה מבין שלושת ילדי המשפחה, וכפי שסיפרה, המפונקת שבהם. הייתה להם דירה יפה בשכונה אמידה שבה חיו פולנים ומעט יהודים. אביה היה סוחר מצליח. בחופשות הקיץ נהגו לנסוע למקומות נופש שונים, לשחות בנהרות, לטייל ביערות, לטפס על הרים, ובחורף נסעו לסקי בהרים המושלגים.
המלחמה השיגה את המשפחה בסיומה של אחת החופשות האלה, ומכאן הוטלה באבחת חרב אל דרך הייסורים שעברו משפחות רבות. הם גורשו לגטו קרקוב, אביה של מרים השיג לה ולאחיה הגדול איז'ו תעודות ארִ יות מזויפות ושלח אותם ללבוב, שם שהו ברחוב העוין והקר עד שאחיה נתפס והומת. מרים חזרה לגטו. כשחוסל הגטו בשנת 1943 ,נשלחה המשפחה למחנה הריכוז פלאשוב בפיקודו של אמון גֵ ת, שהיה ידוע באכזריותו. היה זה אחד ממחנות הריכוז הקשים ביותר. באוקטובר 1944 ,בעקבות התקדמות הצבא האדום, פינו הגרמנים את המחנה. אביה נשלח למטהאוזן, משם לא חזר, ומרים, אחותה לאה ואמה נשלחו לאושוויץ, שם שהו עד ינואר 1945 ,ואז אולצו לצעוד במשך שבועיים בצעדת המוות, עד למחנה ברגן-בלזן. אמה נפטרה כמה ימים לפני שחרור המחנה בידי הצבא הבריטי ב-15 באפריל.
לאחר שחרורה נשלחה מרים תחילה לבית חולים בגרמניה, ולאחר מכן הועברה לבית חולים בשבדיה, במבצע שארגן הרוזן פולקה ברנדוט, ראש הצלב האדום השבדי. לאחר שמונה חודשים, משהחלימה, הצטרפה אל אחותה לאה במיקלבי, שם פגשה את חנן, לימים בעלה, ועלתה עמו לארץ במאי 1946.
בארץ הגיעו לקיבוץ דגניה ב', שם נישאו, ובשנת 1948 הצטרפו למקימי קיבוץ נחשולים. לאחר שש שנים בקיבוץ עברו להרצליה, ולאחר מכן השתקעו בתל אביב. מרים למדה בבית ספר לאחיות ואף עבדה במקצועה, ולאחר מכן למדה ספרות והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, סיימה תואר ראשון, עבדה בסוכנות היהודית והצטרפה לחנן בשליחויות דיפלומטיות בהונגריה ובשבדיה. במהלך השנים הללו נולדו שתי בנותיהם, רונית ועפרי, ובהמשך נולדו להם חמישה נכדים ונין.
משחר ילדותה החלה מרים לכתוב. בילדותה המוקדמת, היא סיפרה, "'כתבתי' בתוכי, רקמתי מחשבות, חלמתי בהקיץ, שוחחתי עם עצמי — בתוך עצמי." בגיל 17 החלה להעלות את יצירותיה על הכתב. זה היה בבית החולים המאולתר בגרמניה, לשם העבירו אותה על גבי אלונקה מערימת המתים בברגן-בלזן באביב 1945 .השיר הראשון שכתבה היה שיר געגועים, כאב, האשמה ורצון לנקמה, שיר של נערה חולה וחלשה שנפשה נתונה בסערת רגשות עזה. אחר כך, במשך שמונה חודשי שהותה בבית החולים בשבדיה, המשיכה לכתוב שירים, שירי געגועים לאבא, לאימא, לבית, וגם שיר לאלוהים, שיר מלא תמיהה, טענות וספק. אז גם כתבה כמה סיפורים קצרים שבהם ביטאה את החוויות הקשות שעברה במלחמה. אבל כל אלה לא השתמרו, כי בבואה לארץ הוטלה מרים לקלחת קשיי הקליטה ולדחייה שחוו רבים משורדי השואה כשהגיעו למדינה הצעירה שלא ידעה לקבל את השורדים, והיא שבה "לכתוב" רק בתוכה פנימה. רק אחרי שלושים שנות שתיקה החלה לכתוב, והפעם בעברית. ספרה הראשון, נעורים בשלכת שיצא לאור בשנת 1974 ,הוא סיפור אוטוביוגרפי המספר עליה ועל אחיה איז'ו. הוא מתאר חודש אחד בחייהם, נער ונערה בעיר זרה, בזמן המלחמה. הספר זיכה אותה בפרס דבֹוזֶ 'צקי של "יד ושם" ותורגם לשפות רבות. "עדות שהיא אמנות", כתבה הביקורת. לאחר מכן כתבה את המחיר, קובץ סיפורים על שורדי שואה שמצאו בית בישראל, ובו מתוארים ניסיונותיהם להשתלב בחיים המתהווים בארץ, כשבה בשעה הם מבקשים לשמר את זהותם הקודמת. בסיפורים מקופלים יסודות אוטוביוגרפיים רבים. ספרה השלישי גליה ומיקלוש: ניתוק יחסים מתרחש בבודפשט, שם שירתו חנן והיא לפני מלחמת ששת הימים, עד לניתוק היחסים בין הגוש הקומוניסטי למדינת ישראל. זהו סיפור על אהבה ראשונה בין נערה ישראלית ונער יהודי-הונגרי, על רקע האירועים ההיסטוריים
ראו גם :
מרים עקביא
0
