רקע משפחתי
נולדתי בפתח תקווה בתאריך 1.5.1949. ההורים שלי חנה וראובן שריד היו ניצולי שואה כבדים.
אמי חנה שריד וקסלר, נולדה בעיר טרנוב, בתאריך 16.2.1928. הבית שלה היה ציוני, ובסלון הבית שלהם היה פסל של הרצל. היא למדה בבית ספר עברי של "תרבות" ששמו היה "שפה ברורה" עד כיתה ה'. כשהייתה בת 11 שנים פרצה מלחמת העולם השנייה והנאצים הגרמנים, כבשו את פולין.
אמי הצליחה לברוח מאקציה (פעולה של הנאצים נגד היהודים) שהייתה בכיכר העיר. באותו יום נורו 3000 יהודים בכיכר. אביה, לזר, בנה מחבוא בעליית גג של מפעל ובו בית חרושת וטחנת קמח.
במחבוא (בונקר, על פי דבריה) חנה (סבתא רבתא) ואחותה צשה התחבאו שנתיים וחצי. הם היו 9 נפשות: שני זוגות, ארבעה ילדים ואישה מבוגרת. אמי הייתה הילדה הגדולה. אחרי המלחמה הגיעה לאיטליה, בתום מסע ממושך בצ'כיה, הונגריה, ואוסטריה עם "הבריחה" (תנועה שאורגנה על ידי ההגנה להברחת פליטים ניצולי שואה) והצטרפה לספינת מעפילים בנמל לה ספציה. המעפילים שבתו רעב עד שקיבלו סרטיפיקטים (אישורים) לעלות לישראל בספינות אליהו גולומב, ודב הוז. היא נשלחה לבית ספר חקלאי עיינות. אחרי שנה התחתנה עם אבי ראובן שריד. החתונה נערכה על מרפסת בית הרב פרנקל בתל-אביב. הם גרו בתל אביב ברחוב ג'ורג' אליוט 15, שם נולדתי (שושנה, על שם רוז'ה אמא של סבתא רבתא חנה). הדירה שלהם כללה חדר אחד אצל משפחה עם מטבח ושירותים משותפים.
אבי, ראובן שריד שדליסקר, נולד בדמביצה, פולין ב – 25.4.1920 הוא גדל בבית מסורתי, למד בבית ספר פולני ובחדר. בגיל 6 התייתם מאביו ישראל, ולא כל כך זכר אותו. האם חנהל'ה, נשארה עם 5 ילדים וניהלה את העסק המשפחתי, מפעל לחומרי בנייה ומוצרי ברזל. כשהיה בן 16 התייתם מאימו. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ברחו האחים ליער והתחבאו מספר חודשים. הם נתפסו וראובן, אברהם, והאחות טונקה נלקחו לאושוויץ. בלקה נרצחה בקבר אחים, בשבניה. אברהם וטונקה נרצחו באושוויץ. אחרי שנתיים נוראיות באושוויץ, בתאריך 29.1.1945 אבי הגיע למחנה תופת נוסף, מאוטהאזן באוסטריה כשהוא תשוש וחלש מאוד. (הרוסים שחררו את אושוויץ בתאריך 27.1.1945, והוא הפך ליום השואה הבין לאומי).
ב-1.3.1945 הוא עבר למחנה השמדה גוזן ליד מאוטהאזן. ב-5.5.1945 הגיעו האמריקאים ושיחררו את המחנה. אבי שכב על דרגש עליון בצריף ולא יכול היה לעמוד על רגליו.
כמה ימים קודם, באחד הלילות הוא הצליח בשארית כוחותיו לברוח מצריף המתים. חבריו לקחו אותו על אלונקה מטר מעבר הגדר כדי שירגיש את החופש. הוא זוכר את עצמו 'בנים לא נים', 'חי על מת', לפי דבריו.
הרופא האמריקאי שהיה יהודי דאג לו והוא נלקח לשבועיים למשפחה אוסטרית לטיפול. כשהוא עמד על רגליו הלך להצטלם ולהישקל. הוא שקל 32 ק"ג והיה בן 25. התמונה נשלחה למשה בישראל. המטוס שלקח את הדואר נפגע אבל שק הדואר ניצל, התמונה הגיעה לטבריה. על גב התמונה כתוב: "אחיך חי, לזיכרון ראובן צבי". הוא התחיל במסע נדודים לארץ ישראל. מבארי שבדרום איטליה עלה על ספינת מעפילים פטר א' שיצאה בערב ראש השנה והגיעה לחוף שפיים בערב סוכות (ספטמבר 1945).
הספינה לא נתפסה. הוא עבד בנהריים, התגייס לפלמ"ח ולצה"ל ולחם במלחמת השחרור בגליל העליון בחטיבת יפתח, וחטיבת עודד. 'שירות בעד שחרור המולדת' לדבריו. לחם בחטיבה 9, במבצע סיני (1956), שהגיעה לשרם-א-שייך. במבצע סיני, כשהייתי בכיתה ב' ולמדתי בבית ספר 'התקווה' בשכונת ה'תקוה', ב'יד אליהו', בתל אביב. הגיע אל בית הספר שדרן רדיו, מ'קול ישראל' ושאל: "למי יש אבא חיל"?. אמרתי שאבא שלי חיל, ואז ביקשו ממני לשלוח ד"ש עם שיר ברדיו, לאבא החיל ולכל החיילים. שרתי את השיר "מלאו אסמינו בר", ואני זוכרת שהתרגשתי מאוד ולכן גם זייפתי.
לגולה של טבעת – חפץ שעבר מדור לדור
זה היה בשנת 1942, בגיטו טרנוב, תחת חרדה ואימה שהולכת להתחולל אקציה שניה. לפני האקציה הלכה אמי לביתם של סבתה וסבה מינה ועמנואל זיגמן, יחד עם חברתה הטובה. סבתא בקשה מהן לגשת אל בית המעצר בעיר כדי להביא לרב שהיה עצור אוכל כשר שהכינה. למרבית הפליאה, הלכו שתי ילדות בנות 14 לבניין המשטרה ונתנו לרב את הסירים עם התבשילים המיוחדים. הרב המופתע התרגש, שם את כפות ידיו על ראשיהן וברך אותן. (מי יודע אולי הברכה שמרה עליהן. כי רק שתיהן ניצלו מתוך 28 ילדים שהיו בכיתתן ורק שתיהן שרדו את השואה. (החברה במחנות, ואמי בבונקר בעליית גג).
כשחזרו לבית הסבתא, היא שמחה שעמדו במשימה ונתנה לאמי חבילה להעביר לאמה רוז'ה.
הימים חלפו. לפני האקציה השנייה, יצאה אמי עם הוריה מהגטו למחבוא במחסן של בית חרושת למשך שלושת ימי האקציה. הם ידעו שלסבא וסבתא יש מחבוא במקום אחר.
אחרי שלושה ימי זוועה, חרדה צעקות והמולה, הם חזרו לגטו והבינו שסבתא וסבא אינם. הם נתפסו על ידי הנאצים יחד עם עוד שכנים, וכנראה נורו בחצר. סבתי לקחה את אמי מיד לביתם של סבא וסבתא, לתדהמתן הבית היה מלא בפולנים שהשתמשו בחפציהם. סבתי צעקה וניסתה לגרשם. אמי מספרת שראתה את אחת הפולניות לובשת את המעיל של סבתה מינה.
כשחזרו המומות וכואבות הביתה, הכניסה סבתי את אמי לחדרה, הוציאה את החבילה שסבתא שלה נתנה לאמי להעביר לה, ואמרה: 'הטבעת תשמור עליך יחד עם המחרוזות". אמי שמרה על הצרור שהיא קיבלה מאמה לאורך כל המלחמה. הצרור כלל מחרוזות וטבעת עם אבן ספיר.
בשנת 1946, המלחמה הסתיימה. אחרי נדודים של יותר משנה – מפולין לצ'כיה, להונגריה, לאוסטריה בשבילי הבריחה, מחנות עקורים, הגיעו אמי ואחותה לאיטליה לנמל לה-ספציה בצפון, ועלו על האוניה 'פד'ה' (אמונה באיטלקית). יחד עם עוד הרבה מעפילים. הם נתפסו על ידי המשטרה האיטלקית והאנגלים. מורדים אל החוף….המצב הסתבך ומוכרזת שביתת רעב של כל 1014 המעפילים. אחרי יומיים אמי נחלשה והתעלפה. ראשי הישוב בארץ הצטרפו לשביתת הרעב. סיפורו של המאבק לחירות של הפליטים היהודיים, שארית הפלטה, התפשט במשך שלושה שבועות בכל העולם. חג הפסח הגיע ואתו מתן הרישיונות לעלייה.
על החוף ערכו את סדר פסח, אמי רעדה ושרה בהתרגשות רבה את שירי יציאת מצרים.
אחרי הסדר יצאה בחדווה גדולה לשטיפת כלים. תוך כדי השטיפה, נשטפה אבן הספיר הכחולה מהטבעת של סבתה, אותה ענדה, אל הים הכחול. לאמי לא היה אכפת שהאבן אבדה, העיקר שיש תקווה והיא ואחותה עולות לארץ ישראל, לארץ המובטחת וכך יגשימו את החלום של כל המשפחה.
בשנת 2011, לקראת חג הפסח הממשמש ובא אמי פנתה אלי בבקשה מיוחדת: "אני רוצה שתשמעי את הסיפור של פרשת לה-ספציה, על אניית המעפילים "פד'ה" שאיתה הגעתי לארץ מאיטליה, כי השנה ימלאו 65 שנים לעלייתי לארץ, תכתבי, ואני רוצה לספר את 'יציאת מצרים' שלי לדיירים ב'בית בכפר'."
התיישבנו שתינו, בתשומת לב מירבית. בסתר ליבי שמחתי מאד לתפנית של סיפורי אמי. הנה במקום סיפורי השואה שמילאו את ילדותי, אשמע הפעם סיפור אחר, סיפור על ההעפלה.
אמי קמה ממקום מושבה נעלמה למספר רגעים לחדר השינה וחזרה עם שקיק קטן. היא הוציאה מהשקיק טבעת זהב ללא אבן ואמרה בהתרגשות: "הנה תראי זו הטבעת, אחרי 65 שנים". לקחתי בידי את הטבעת שלא ידעתי על קיומה. ידעתי שהיא הצליחה לשמור על שרשרת פנינים של סבתה שהתפזרו, וכן על מחרוזת של אמא שלה. אלה שימשו לה מעין קמעות והיא ענדה אותן בשעת צרה.
לקחתי את הטבעת לצורף מיוחד, בדיוק באותה תקופה לא הייתה אבן ספיר בנמצא ולכן החלטתי לשבץ לה אבן רובי אדומה. הצורף הסביר לי שהטבעת הינה לפחות מלפני 180 שנה, מזהב דקיק שלא מוצאים היום.
חזרתי לאמי עם הטבעת המחודשת וביקשתי: "קחי תענדי לכבוד חג הפסח, השנה". היא שמחה עם אבן הרובי האדומה (שמו של אבי היה ראובן), אך, לא הסכימה לקבלה. "היא בשבילך, תענדי את, תמשיכי את המסורת של הנשים במשפחה, אני קיבלתי אותה בנסיבות קשות ביותר, ברגעים טרגיים". והיא המשיכה את סיפור הטבעת. שמעתי את הסיפור, וחשבתי… איך מסיפור ההעפלה הגענו לגלגוליה של טבעת אבן הספיר. זו עברה מסבתא של אמא, מינה זיגמן שהיא סבתא רבתא שלי, לסבתא שלי רוז'ה וקסלר, וממנה לאמי, חנה שריד…שממש לא ברור כיצד הצליחה לשמור עליה בכל שנות המלחמה, בגטו, בבונקר, בבריחות…בימי רעב קשים מנשוא, ותלאות מכבידים ובנדודים. במלחמת השחרור ובימי הצנע בארץ…ורק עכשיו אחרי 180 שנה היא הגיעה אלי. התחלתי לענוד את הטבעת, כדי לשמח את אמי, מדי פעם. אצלי היא שוב משובצת באדום ולא בכחול. מאז סוף שנת 2015, כשאמי נפטרה, אני עונדת את הטבעת באופן קבוע, כך ודאי היא נשמרת ושומרת עלי.
השנה, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, הסיפור סופר לאיתמר ולנבות אביו. נבות, הוא גיאולוג והוסיף למעגלי הטבעת נדבך נוסף: אבן הספיר הכחולה שהייתה משובצת בטבעת לפני כ-180 שנים ואבן הרובי האדומה המשובצת עכשיו בטבעת מקורן באותו מינרל, כלומר עשויות מאותו חומר הקורונדום. הן נחשבות לאבני חן נדירות יקרות ובעלות סגולות מיוחדות. כנראה שבחירת האבן החדשה שעשיתי לא הייתה מקרית!
מקור וקרדיט : הקשר הרב-דורי , מאגר סיפורי מורשת
0