מקור וקרדיט :
שרה אבינון , אל רפסודות בתהום , הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998
"הייתי אז בת ארבע או חמש . קודם , לפני שנלקחו לגטו , מסרו אותי ההורים לאשה אוקראינית , שהיתה אמורה להחביא אותי תמורת תשלום שקיבלה, אבל כשהבינה שההורים שלי כבר לא יבואו לדרוש אותי ממנה , כי הגרמנים מחסלים את כולם בגטו , החליטה להיפטר ממני. כן, להיפטר… כלומר לגמרי, שלא אהיה קיימת עוד ( האוקראינית ניסתה תחילה לתקוף את שרה בת ה5 ולחנוק אותה).
למה עשתה לי את זה? הרי היא משאירה אותי כאן. עוזבת אותי ? ואיפה הדוד , שהבטיח כי יבוא.
כשהביאה אותי האשה האוקראינית לבית ההרוס הזה שרק הגינה שלו נשארה שלמה ? אתה מבינים את התמימות הילדותית האיומה הזאת ? עדיין האמנתי לה, האמנתי בה , והייתי צריכה רק להשיג אותה. רק להזכיר לה את חובתה . שמא שכחה . והיא היתה שם , עמדה בקצה הרחוב .למה חיכתה ? היתה סקרנית לראות אם אצא משם חיה ? רצתי אליה . היא הסתובבה , וכשראתה אותי נבהלה כאילו אני תקפתי אותה ולא להיפך. התחילה לצעוק :
"תלכי מפה! תעזבי אותי!"
לרגע עצרתי , אבל לא ויתרתי לה. היא לא תעזוב אותי פה לבד. אמא אמרה שהיא צריכה לשמור עלי. אז היא צריכה , נכון ? ואיך אמצא את הדוד ? ואיך אמא שלי תמצא אותי אצל האוקראינית אם לא אהיה אצלה? המשכתי ללכת אחריה . כמו כלב שרץ אחרי בעליו. היא שינתה כיוון , פנתה לסמטה צדדית- ואני אחריה. שוב גערה בי , רקעה ברגלה:
" נו תלכי כבר , תלכי מפה! אני לא מכירה אותך, מה את רוצה ממני?" ואני אחריה . היא לא הכירה אותי ? איך היא יכולה להגיד את זה ? נפתח לפנינו רחוב ראשי גדול , ושם , לפני פתחו של אחד הבתים, צעד הלוך ושוב לובש מדים גבה קומה ורובה תלוי על כתפו. אולי היה זה שוטר אוקראיני , מאלו ששירתו את הגרמנים, ואולי היה זה גרמני, שהבין את שפת המקום. לא הבדלתי בין לובשי המדים השונים.
פחדתי מכולם. ידעתי, שרובה הורג, וידעתי מאמא , שהם רוצים להרוג אותנו. עכשיו מלחמה – היא אמרה, והרי זו תמצית המלחמה – הם רוצים להרוג אותנו.
בגלל זה אמא חיפשה לי מקום מסתור ועזבו אותי. פחדתי ממנו , מהשוטר ההוא , אבל לא ברחתי. אני יודעת להתעקש . ההתעקשות שלי לא לוותר לאוקראינית היתה חזקה יותר מן הפחד . הלכתי אחריה גם שניגשה לשוטר ואמרה לו :
"הילדה זו נטפלה אלי . אני לא מכירה אותה והיא כל הזמן רצה אחרי. לא יודעת מה היא רוצה ממני !"
רציתי לצעוק : את מכירה אותי , גרתי אצלך עד שהבאת אותי הנה, לבית ההרוס . הרי אמא הביאה אותי אלייך, אבל הפחד לקח את קולי. הגרון כאב וגם פחדתי לפתוח את הפה ולדבר . והשוטר – הוא התכופף מעלי פתאום ותפס בזרועי. הוא היה גבוה כל-כך ועמד שם מעלי, כפוף , רצועת הרובה התלוי על כתפו נשמטה פתאום והרובה התחיל גולש לאורך זרועו, למטה , מכל הגובה הזה שלו , למטה , עד אלי. ידעתי שרובה הורג, אז עוד לא הבנתי בדיוק מה זה "הורג" ואיך זה, אבל ידעתי שזה משהו רע , הכי רע. אמא אמרה לי. כל כך פחדתי . לרגע הרפה את אחיזתו בי. ראיתי איך ידו הפנויה נעה עתה אל רצועת הרובה. הייתי בטוחה שעכשיו יהרוג אותי, והנה הרצועה כבר בידו הפנויה. עיני היו נעוצות בכל ניע קטן של ידו, ואף כי לא החזיק בי עכשיו ויכולתי אולי לברוח, נשארתי נטועה במקומי, קפואה מפחד. כך תמיד היה קורה לי . גם אחר-כך. בגלל הפחד לא יכולתי לברוח. הבריחות שלי התחילו רק כשהפחד נעלם. הוא הרים את הרובה ותלה אותו שוב על כתפו. כשתפס שוב בזרועי ונפנף בידו השנייה לאשה האוקראינית , כאומר : "לכי , לכי , אני כבר אסתדר אתה" .
רעדתי, הוא לא הרפה, המשיך להחזיק בי. עמד כך כפוף מעלי, עד שהתרחקה ולא נראתה עוד. רק אז התיישר , נענע לעברי באצבעו בתנועת נזיפה וגער בי " "שלא תעזי לרוץ עוד אחרי האשה הזאת, שמעת? ועכשיו לכי , לכי לך !"
ואני , ילדה ממושמעת, הלכתי ולא רצתי עוד אחריה. אחרי כמה צעדים אפילו רצתי. הפחד מהרובה רדף אחרי. רק כשהייתי רחוקה מאד, העזתי להביט לאחור. כבר לא ראיתי את השוטר. האטתי. רק עכשיו הבנתי שאני לבד. פעם ראשונה בחיי, לבד בלילה חשוף, בעולם עוין. לבד על הדרך הרחבה, הריקה מאדם. משני צדי הדרך לא נראו בתים , רק גושים של חושך. האם הגעתי לתחנת הרכבת של ברודי עוד באותו לילה או שהיה זה בלילה שאחריו? תחנת הרכבת של ברודי שמורה היטב בזכרוני: מדרגות רחבות בכניסה, אולם גדול שרק נוסעים מעטים היו בו בשעת הלילה המאוחרת , ומאחורי קירות האולם הזה שומעים את השריקות , הנשיפות וטרטור הגלגלים של הרכבת.."..
ראו גם :שרה אבינון , בת חמש, הבריחה מהגטו ומבתי היתומים, האימוץ ע"י זוג פולני חשוך ילדים וההתנצרות
