נעמי שניאור, ילידת פולין, עברה על בשרה את התופת האנושית בגטו לודג', באושוויץ, במחנה העבודה ברמן ולבסוף במחנה הריכוז, ברגן-בלזן. אחרי שכבר עלתה ארצה, יתומה ובודדה, ובנתה את משפחתה – שכלה ניצולת השואה את בתה הבכורה, תינוקת שנפטרה מדלקת ריאות – ואת בנה אפרים, שנפל במלחמת יום כיפור.
עם פלישת הנאצים, גורשה נעמי עם הוריה ואחיה לגטו לודג'. בשנת 1943 הצליח אחיה להימלט מהגטו, לעיירה בפולין שם התגוררו הסבא והסבתא – ומשם נשלח איתם לאושוויץ, שם נרצחו.
שנה לאחר מכן, עם חיסול הגטו, נשלחו גם נעמי והוריה למחנה ההשמדה הנורא. האב הופרד מהן בסלקציה, ועוד הספיק לבקש מהאם שתגיד שהיא צעירה יותר – והבת שהיא מבוגרת יותר, כדי שלא יפרידו ביניהן.
בעקבות טעות נשלחו הנשים למחנה העבודה ברמן – ומשם לברגן-בלזן. המחנה, שבו נרצחו, עונו ומתו ממחלות קשות עשרות-אלפי יהודים, שוחרר – אך האם גססה ונפטרה מטיפוס כשבועיים לאחר מכן, בבית החולים. "אני לא יודעת מי לא היה חולה באותה תקופה בברגן-בלזן", משחזרת שניאור. "במחנה הזה הגרמנים כבר לא היו צריכים לעשות שום מאמץ, הכול כבר נעשה מעצמו. אנשים מתו כמו זבובים בלי שמישהו יכול היה לעשות משהו".
בשנת 1957 השתקעה בבאר שבע, ובמלחמת יום הכיפורים, בשנת 1973, בקרב הראשון על החרמון, שכלה ניצולת השואה את בנה אפי, שהיה מ"פ בחטיבת גולני. לאחר נפילתו הוענק לו עיטור העוז.
מקור וקרדיט:
ראו גם:
הקרב האחרון של סרן אפריים (אפי שניאור (עיטור העוז)
0
