נולדתי ב-Lens, עיירה בצפון צרפת, בשנת 1935. היינו צרפתים: הורי, שבאו מפולין, קיבלו את האזרחות הצרפתית עוד לפני הולדתם של הילדים.
הסיפור מתחיל ביולי 1942. הורינו החליטו להסתיר אותנו בכפר, 4 קילומטרים מלאנס. אישה פולניה נוצרייה – באותה התקופה היו הרבה פולנים באזור מכרות זה – הייתה מסתירה יהודים בביתה. בעלה עבד במכרה הפחם והיו להם בן ושתי בנות בוגרות.
אני זוכרת את עזיבתנו, באמצע הלילה, על גבי עגלה. העמיסו עליה את כל חפצינו, כולל מיטותינו: מעץ כחול עבור אחי בן השלוש, ומעץ ורוד עבורי. פגשנו בחווה שני ילדים נוספים, שהכרנו קצת.
יום אחד הגיעו הגרמנים. אמו של אחד הילדים הייתה שם והם לקחו אותה איתם. קצת מאוחר יותר גם הורינו נעצרו, אך שוחררו אחרי לילה בתחנת המשטרה. זאת הייתה ביקורת משטרתית. בתמימותם האמינו שאם שחררו אותם הרי הם רשומים כחוק ואין עוד ממה לחשוש. הם באו לבקרנו למחרת (הם היו באים מדי פעם) וסיפרו לנו את אשר אירע.
נדמה לי שיום או יומיים לאחר מכן התקיים גל המעצרים הגדול. יהודים רבים ברחו, אולם הורינו (סיפור בנאלי) לא האמינו שהדבר אפשרי. איכרינו החליטו מהר מאוד: הם הודיעו לנו כי הם הולכים להסתיר אותנו והפיצו את השמועה שיום לפני מעצר הורינו הגרמנים באו לקחת אותנו.
הם הסבירו לנו שעלינו להסתתר בתא קטן סמוך לבית, וברגע של אזעקה, כלומר ברגע שהכלב נובח, להסתתר בדיר החזירים. הם אימנו אותנו לטפס דרך סולם קטן לעליית גג מעל החזירים ולהתחבא בין חבילות הקש. הייתי צריכה גם להעלות את אחי הקטן ולמנוע ממנו לדבר, לבכות או להתעטש. מלבד זה חששתי מאוד מהחזירים ופחדתי ליפול עליהם דרך הקרשים הרעועים.
יש לציין שמשפחה זו הייתה מיוחדת: החווה הייתה מרכז המחתרת הפולנית האזורית (פולנים רבים באזור התארגנו למחתרת). כה הרבה דברים ראיתי בבית זה! לנערות היו צמות והן היו מסתירות בהן מסרים שהיו מעבירים באופניים. אני גם זוכרת מחבוא של נשק בגינה, שהיו חופרים כדי להוציא אותו בלילה ולהעביר אותו לאנשי ה"מקי". ומפגשים גדולים של המחתרת היו מתקיימים במטבח. לא, לא הייתה זאת משפחה רגילה.
אינני זוכרת שסבלתי מרעב, הרי היינו בכפר. מה שהטריד אותי היה הכורח לברוח כל הזמן, להסתתר.
למה? איזה דבר רע עשינו? מובן שלא יכולתי ללכת לבית הספר. הייתי קוראת הרבה, וטיפלתי באחי הקטן – עול כבד עבוד ילדה בת 8-9.
אבל הגרוע מכל היה הפחד: תמיד חששתי שהכלב ינבח, אות שעלינו לברוח ולהתחבא.
זה נמשך שנתיים, שנתיים ארוכות מאוד יום אחרי יום! ואני בטוחה שמתקופה זו נובעים חושי הערים, הרגישים ביותר: אני רואה ושומעת הכול כחיה קטנה ומבוהלת.
יום אחד כמעט שארע אסון; נדמה לי שזה היה ב-1944. אני שומעת מכונית עוצרת על יד הבית. כבר לא היה זמן לרוץ לדיר החזירים, וצעדי הנאצים נשמעו בחצר. מישהו נכנס לחדרנו הקטן, ואמר לנו: "תתחבאו מתחת למיטה" ומשך את שטיח המיטה עד הרצפה. אני שומעת את הגרמנים נכנסים לבית. אשת החווה ובעלה סיפרו לי את המשך המאורעות.
מלשין אחד הודיע לגסטאפו שהם מסתירים שני ילדים יהודים. "איפה הם?" הפולנים שלנו, שחיו זמן-מה בגרמניה לפני שבאו לצרפת, ענו מיד בגרמנית, והסבירו שאמנם הסתירו שני ילדים יהודים בתחילת המלחמה, אבל באו לקחת אותם מזמן. הם סיפרו בפרוטרוט מתי וכיצד לקחו אותנו, ולאחר מכן הזכירו את שהותם בגרמניה, ופטפטו על אודות דברים שונים. בקיצור, הם נכנסו לשיח עם הגרמנים… שבנס שכחו לערוך חיפוש והלכו. כל אותו יום לא הפסקתי לרעוד, מוסתרת מתחת למיטה.
כשבאו להרגיע אותנו, לא יכולתי להאמין, נשארתי אילמת, מאובנת. החל מיום זה לא זזנו מדיר החזירים, אלא כדי לישון.
נדמה לי שתקופה זאת הייתה קצרה יחסית. אבל אפילו אחרי בוא האמריקאים נדרש לי זמן רב להעז לצאת מהבית. אף על פי שהיו אומרים לי: "זה נגמר", לא יכולתי להתגבר על פחדי. פחד זה, אינני יכולה לשכוח אותו. ואני זוכרת את יציאתי הראשונה באמצע היום אל מחוץ לבית: הכול נראה לי מבריק באופן יוצא מן הכלל. אתם יכולים לתאר לעצמכם?
0
