אני ניצלתי על ידי הפולנים, אבל אבי נהרג בעקבות הלשנה של הפולנים.
"נולדתי בוורשה חודש לפני המלחמה", מספרת אילנה גבע (78) מתל אביב. "הייתי בת יחידה, ובערך בגיל שנה אמי ואני נכנסנו לגטו ורשה. אבא לא נכנס לגטו. הייתה לו חזות ארית והוא ניסה לפעול מחוץ לגטו כדי להציל אותי. כשהייתי בת שנתיים, הוא ביקש מחבר פולני שיציל אותי, וכך היה. בחורף 1942 זרקו אותי מעל חומת הגטו, ומהצד השני עמד הגוי שלקח אותי לאשתו ולבתו, שהייתה גדולה ממני בשנה. בביתם הם הסתירו אותי וכך הצילו את חיי".
גבע, חברת עמותת "דורות ההמשך", אומרת שהיא מאוד אמביוולנטית לגבי החוק שחוקק בפרלמנט הפולני. "מצד אחד, אני ניצלתי על ידי הפולנים, אבל אבי נהרג בעקבות הלשנה של הפולנים. אמי נהרגה על ידי הגרמנים. היא ברחה מהגטו ונתפסה".
היה לך טוב אצל המשפחה הפולנית?
"גדלתי אצלם עד שהייתי בת 8, ואז העלו אותי ארצה למשפחה שלי. זו הייתה צוואתו של אבי, שאם הוא ואמי לא ישובו, אז שיחזירו אותי למשפחה בישראל. הגוי הפולני גם כתב לפני מותו תצהיר שלפיו היה להם קשה מאוד להיפרד ממני, אבל כיוון שזו הייתה צוואתו של אבי – הם כיבדו אותה. הם התייחסו אלי טוב מאוד, שווה בשווה לבתם הביולוגית, והיו יוצאים מן הכלל. במהלך המלחמה ברחנו מכפר לכפר, והם אימצו אותי כבת לכל דבר. היו גם מקרים שהגרמנים דפקו בדלת והם החביאו אותי, וזה עבר בשלום".
פליציה ווצלאב בבק, בני הזוג שהסתירו את גבע, זכו גם כן באות חסידי אומות העולם. "עד היום, פעמיים בשנה אני שולחת כסף לזושה, הבת שלהם, ואני אסירת תודה", היא מספרת. "גם הבאתי אותה ארצה לקבל את תעודת חסידי אומות העולם, כי הוריה לא זכו לכך".
מקור
0
