כשהשואה התחילה הייתי עוד רק ילדה קטנה. הגרמנים פלשו להולנד בשנת 1940. בעיירה שלנו, האנשים היו בטוחים שאנחנו נעבור את זה תוך כמה חודשים, אך אף אחד לא העלה בדעתו את מה שהולך לקרות. זמן קצר לאחר שהגרמנים פלשו להולנד התחילו לשים שלטים בבתי מרקחת, מסעדות, בתי קפה ועוד "אין כניסה ליהודים". בפעם הראשונה שראיתי את השלט הזה, זה היה סוג של שוק, מפני שאף אחד לא חשב שדבר כזה יכול בכלל לקרות, אבל אז כבר הבנו שהמצב הולך להיות חמור אף יותר, החיים "נמשכו"…..
אני זוכרת שאני ואחי הקטן היינו משחקים מחוץ לביתינו, אבל היינו חייבים לחזור הביתה לפני שעת העוצר בשעה שש בערב, בנוסף חל איסור מוחלט ליהודים לדבר עם אנשים שאינם יהודים.
אני זוכרת שבתור ילדה שהייתי משחקת בבית ספר עם חברות שלי בקפיצה בחבל ודיי נהנתי מהלימודים, אבל אני גם זוכרת את הפחדים שכולנו הרגשנו שמא הגרמנים יבואו לקחת אותנו בלילה. הלכתי לבית ספר יהודי, אבל באותה התקופה הגרמנים התחילו לקחת יהודים מבתיהם בלילה, ולאחר כמה זמן הפסקנו כבר לשאול מדוע המורים לא מגיעים לבית ספר. יום אחד הגרמנים לקחו באמצע הלילה את המורה שלי לפסנתר היא הייתה אולי בת 18 או 19. בתור ילדה שלא אהבה לנגן, הרגשתי סוג של הקלה בגלל שלא הייתי צריכה ללמוד יותר.
החיילים הגרמנים לבשו מדים ירוקים ונסעו במכוניות ירוקות ולכן כולם קראו להם "החיילים הירוקים".
אבי התפרנס מחנות בגדים שהייתה בבעלותו, אבל מהפחד שהגרמנים יבואו לקחת אותנו אבי נאלץ לסגור את החנות ונאלצנו להסתתר בבית, כל יום היינו רק צריכים לנסות לשרוד.
יום אחד אחותי הלכה לבדה ברחוב והגרמנים לקחו אותה לבית הכלא, בזכות קשריו של דוד שלי אחותי חזרה כבר באותו היום. כולנו הרגשנו מפוחדים מהמצב הקיים, אבל רק שמחנו שהיא חזרה הביתה.
יום אחד הגרמנים הגיעו אל ביתנו, אני, אבא שלי ואחי הקטן הסתתרנו בעליית הגג. בזמן שאחותי ואמי נשארו למטה והעמידו פנים שאימא שלי עוברת הפלה. הגרמנים עשו חיפוש בבית הם מצאו אותנו ולקחו אותנו לתחנת הרכבת.
המחבוא בעליית הגג
אחותי ואמי הורו להישאר בבית ולחכות לאמבולנס שלעולם לא הגיע. בתחנת הרכבת, אבא שלי אמר לנו להחזיק משהו שיכסה את הטלאי שהיה על בגדינו וללכת, ללכת עד שאף אחד לא ישים לב אלינו ולחזור הביתה אל אימא. אבי הועלה לרכבת יחד עם שאר היהודים שנלקחו וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אותו.
לאחר כמה שבועות, קיבלנו מכתב שאבא שלי כתב ברכבת וזרק מהחלון. מישהו כנראה מצא את המכתב ושלח אותו אל הכתובת הכתובה על גבי המכתב. במכתב אבא שלי כתב לנו "ילדי היקרים אני בדרכי לפגוש את משפחתינו" הוא הזכיר משפחה שכבר לא הייתה בין החיים, הוא רצה שנבין שהוא כנראה בדרך לאושוויץ ושהוא לא יחזור יותר הביתה.
המקום הראשון שבו התחבאתי היה בחווה. הייתי שם כשבעה – שמונה חודשים. הייתי לבד, כל אחד מהאחים התחבא במקום אחר ולא ידענו איפה ומה עלה בגורלו. האנשים שהחביאו אותי בבית שלהם הלכו לרופא המקומי, וקנו ממנו חמצן כדי לצבוע את השיער שלי לבלונדי כדי שלא אראה יהודיה. הם לא באמת ידעו איך לצבוע שיער או איך להפוך שיער כהה לבלונדיני אז נראיתי נורא.
אני זוכרת שיום אחרי שנגמרה המלחמה ראיתי את אח שלי, הוא ירד מהאופניים שלו והמילים הראשונות שהוא אמר לי אחרי שנתיים שבהם לא ראינו אחד את השנייה: "אוי, מיי גאד את נראית כל כך מכוערת, ונהיית כל כך שמנה". שמנתי מפני שהתחבאתי בחווה ושם היה שם המון אוכל. אני באתי מבית שומר כשרות, אבל בחווה אכלתי כל מה שנתנו לי.
יום אחד בחווה, תפרתי מול חלון המטבח וראיתי שני בחורים הולכים לכיוונינו, אז מהר קראתי לאישה שהחביאה אותי ואמרתי לה שיש שני בחורים בחוץ, כנראה אחד מהשכנים הלשין עלי לגרמנים, אז היא הכניסה אותי מהר לתוך ארונית קטנה. היא אמרה לילדים שלה לברוח מהבית, מפני שאם הם לא היו מוצאים אותי, הם היו לוקחים את אחד הבנים שלה במקומי. לאחר מכן שמעתי אותה מדברת עם החיילים והם אמרו שהם מחפשים ילדה יהודיה בת 12. האישה ענתה להם שאין לה בנות, ושהיא בחיים לא הייתה מחביאה ילדה יהודיה בביתה. בחוץ כל השכנים הגיעו עם נשקים, הם כנראה הבינו שמשהו קורה כדי שאם הבחורים ינסו לקחת את אחד הילדים הם יהרגו אותם. למזלי, מראה השכנים בחוץ הבהיל את החיילים, ולכן הם לא חיפשו אותי וכך ניצלתי.
החיים בישראל
לאחר המלחמה, עלינו לישראל, אני ומשפחתי גרנו זמן מה בירושלים. הרבה אנשים אינם מחבבים כל כך את ירושלים, אבל זה המקום האהוב עלי. בארץ התגייסתי לצבא. אחרי שסיימתי את השירות הצבאי שלי, טסתי להולנד לבקר קרובי משפחה שנשארו בהולנד. לנתי שם עם דודה שלי.
אחותי הקטנה טסה לבקר דודה אחרת שלנו שחיה בארצות הברית ושם היא הכירה איזה זוג שהבן שלהם תכנן לנסוע לכנס בקופנהגן והוא אמר שהוא אולי יעצור בדרך גם בהולנד. היא הציעה שאני אכיר לו את הולנד ואראה לו את הסביבה. נודע לי על זה שיום אחד קיבלתי טלגרם שבו כתוב: "בן דוד פול מגיע מאמריקה לבקר בהולנד, תאספי אותו משדה התעופה". אני מעולם לא שמעתי על שום בן דוד בשם פול ולא הייתי מוכנה ללכת לאסוף אותו מהשדה. אמרתי לדודה שלי שאני לא רוצה ללכת, שכל האמריקאים מעשנים סיגרים גדולים, הם שמנים ושיש להם המון מצלמות.
בסופו של דבר כן הלכתי לשדה התעופה לאסוף אותו וראיתי איש צעיר, רזה והייתה לו רק מצלמה אחת, אז הראתי לו את אמסטרדם ולאחר מכן חזרתי לישראל. זמן מה אחרי זה גם הוא הגיע לישראל ותוך מעט מאוד זמן התארסנו.
