מאביו המאמץ ששילם בחייו על התנגדותו לנאצים ועד למלשינים ומשתפי פעולה, סיפורו של אהרון הוּק ובני משפחתו משקף את התגובות המגוונות של ההולנדים לכובשים הגרמנים. 71 שנה לאחר מכן, שאלה אחת שהוריו לא יכלו לענות עליה לא נותנת לו מנוח.
"הרופא אמר שצריך ללדת עד שש".
"השואה היא רק תחילת החיים שלי, למעשה, חייתי רק את התוצאות שלה", פותח אהרון הוּק את סיפורו, בעברית טובה, בביתו הנעים בהאג. אך תחילת החיים הזו לא תאומן. ב-29 בינואר 1944 נולד אהרון בבור נסתר ביער במזרח הולנד, שם התחבאו בני משפחתו. תינוק שני שבא לעולם לחיי מחבוא וחוסר ודאות, נתון לחסדם של זרים שסיכנו את חייהם למען אחרים.
"אמי סיפרה לי שנולדתי בעשרה לשש בבוקר, הרופא אמר לה שעליה ללדת לפני שש כי בשש הוא חייב להיות מחוץ ליער", מספר אהרון. הוא היה בנם השני של קורי (קרולינה) ודריס (אנדריס) הוּק שנישאו בתחילת המלחמה והתגוררו בבית הורי האב בעיר חוֹר. אחיו הבכור, יחזקאל יעקב, נולד בנובמבר 1942 והועבר למנזר אחיות קתולי, שם הוסתר כל המלחמה תחת השם הנס.
עזרה מתוך אהבת האדם באשר הוא
הרון ואמו האומנת וילי הופטן דה ויט. "המוטיבציה של מציליי הייתה מעוגנת באהבת האדם באשר הוא"
המשפחה ירדה למסתור ביער ליד מרקלו במאי 1943, כשנשים יהודיות נקראו להתייצב במחנה פיכט (Vught), אחד מחמישה מחנות ריכוז שפעלו בהולנד ושמהם נשלחו יהודים להשמדה. הבור, שגודלו היה 2 על 3 מטרים והוסתר בשוחה, איכלס שישה בני משפחה – הוריו של אהרון, סבו וסבתו מצד אביו, ואחיו ואחותו של האב. במשך חצי שנה התחבאו בבור השורץ חרקים, ואז עברו לבור אחר באזור למשך חצי שנה נוספת. אדמות היער היו שייכות לאציל מקומי אך המשגיח על הקרקעות העלים עין מפעולות ההצלה של תנועת ההתנגדות ההולנדית במקום.
עוד באותו ערב, כ- 12 שעות לאחר היוולדו, נלקח אהרון התינוק על ידי מספר נשים לבית חולים בהנגלו (Hengelo). שם ניתן לו פנקס חיסונים שנשא את שמו של תינוק אחר, לא יהודי, שנולד באותו יום – אדריאן. עד היום זהו שמו ההולנדי. כעבור כמה שבועות אספה אותו משם וילי הופטן דה ויט (Willy Höften-de Wit) האישה שהייתה לאמו האומנת. היא ובעלה הנק הופטן (Henk Höften), פקיד ממשלתי הולנדי , היו פעילים בתנועת ההתנגדות.
"המוטיבציה של מציליי הייתה מעוגנת, על פי דעתי האישית, באהבת האדם באשר הוא", כתב אהרון ברבות הימים בבקשתו להכיר בבני הזוג כחסידי אומות העולם.
בני הזוג הצעיר, שרק שנתיים קודם לכן נישאו, לקחו את התינוק לביתם באלמלו (Almelo) וגידלו אותו כבן מאומץ. בספטמבר 1944 נודע לבני המשפחה על פשיטה גרמנית קרבה ברחוב שלהם. הם נמלטו מבעוד מועד לבית אחר אך שם כנראה נפל האב קורבן להלשנה. לאחר ניסיון בריחה כושל הוא נתפס ונלקח לחקירה במטה השלטון הגרמני. הוא הוצא להורג ב-30 בספטמבר בגין פעילותו במחתרת.
המסתתרים בבור, היחידים ששרדו
אביו של אהרון, דריס (אנדריס) הוּק. "הייתי רוצה לדעת איך חיים עם הפחד הבלתי פוסק"
באותו חודש נאלצו בני משפחתו של אהרון לעזוב את המחבוא ביער. הם הופרדו ועברו בין בתי מסתור שונים באנסחדה עד סוף המלחמה. בסופה הוחזר אהרון אל הוריו אבל בשל מצוקת הדיור וההססתרות של משפחתו הוא הושב לבית אמו האומנת.
ב-1947, לאחר קרב משפטי שבסופו הצליחו הניצולים לחזור ולהתגורר בבית האם בעיר לוחם, חזר אהרון הפעוט לחיק משפחתו. באותה שנה נולדה אחותו רבקה.
ההורים, הסבים והדודים שהתחבאו בבור היו בין היחידים מבני המשפחה ששרדו את השואה. סבתו של אהרון מצד אמו נרצחה באושוויץ, סבו מת ממחלה בשנת 1943, וקברו הוא אחד מכמה קברי יהודים שבשל הסכנה לא הוצבה עליהם מצבה. ארבעת אחיה של אמו נרצחו במחנות. אחותה נשלחה לאושוויץ ושרדה. מתוך 11 אחים ואחיות של סבו מצד אביו רק שניים שרדו. אחותו של אביו, שהסתתרה עם המשפחה בבור, מתה ממחלה בתום המלחמה.
הולנד בשאה : מקרי סיוע רבים מול מספר נרצחים גבוה.
אהרון שמר על קשר עם אמו האומנת עד למותה בשנת 1980. בשנת 2000 הוכרו וילי הופטן דה ויט והנק הופטן כחסידי אומות העולם על ידי "יד ושם" בזכות הצלתו של אהרון. הם שניים מתוך 5,415 הולנדים שהוכרו ככאלה עד כה. הולנד ניצבת במקום השני מבחינת מספר חסידי אומות העולם שהוכרו בה, אחרי פולין (6,532)..
לצד המספר המרשים הזה ניצבת עובדה עגומה – מתוך כ-140,000 היהודים שחיו בהולנד בתחילת הכיבוש הנאצי, כ-75% נספו. ואמנם, אחת השאלות המרכזיות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בהולנד היא מדוע דווקא במדינה שלא ידעה אנטישמיות קשה במיוחד היה שיעור ההשמדה גבוה כל כך?
היסטוריונים סיפקו הסברים שונים לסתירה כביכול. חלקם מסבירים זאת בשילוב בין אופי המשטר הכובש, יעילותה של הבירוקרטיה ההולנדית ומאפיינים גיאוגרפיים. הגרמנים כבשו את הולנד במאי 1940. הממשלה ומשפחת המלוכה נמלטו לאנגליה ובמקומם השליטו הנאצים משטר כיבוש אזרחי שהורכב מפקידים אנטישמים אוסטרים מנוסים ונלהבים, שפעלו יחדיו לביצוע המשימה. הרשויות ההולנדיות, שהחזיקו עוד לפני המלחמה במידע רב על האזרחים, המשיכו לתפקד ביעילות ובצייתנות. מבחינה גיאוגרפית הקשו הצפיפות, מיעוט היערות והיעדרם של גבולות "ידידותיים" על הסתתרות ומילוט. אחרים תולים את האשם בהתארגנות מאוחרת יחסית של תנועת התנגדות ורשתות הצלה ובהיעדרה של התארגנות יהודית להצלה עצמית. מחקר חדש יותר מותח ביקורת על חלק מהתיאוריות הקודמות ומדגיש יותר מכול את חשיבותה של המשטרה ההולנדית ברדיפה פעילה ומאורגנת אחר יהודים
סיפורם של אהרון ובני משפחתו משקף גם את מגוון התגובות מצד האוכלוסייה ההולנדית: מהלשנה ושיתוף פעולה פעיל עם הכובשים הנאצים ועד התנגדות, פסיבית או אקטיבית. הולנד הייתה המקום הראשון באירופה שבו נרשם מרי אזרחי של לא-יהודים בתגובה ליחס כלפי יהודים – שביתת פברואר 1941. גם הכנסייה הקתולית בהולנד הביעה עמדה מפורשת ופומבית נגד הנאצים, וחלק מהחוקרים מעריכים כי הייתה לכך השפעה ניכרת על התגייסות הולנדים לפעולות הצלה, על אף שתגובת השלטונות לפעולות מעין אלה הייתה קשה הרבה יותר מאשר בצרפת ובבלגיה למשל.
הבור הפך לאתר הנצחה ועליו הוצבה אנדרטה
סיפורים על רגעי ההימלטות מסכנות
כיצד היית מתאר את היחס של החברה בהולנד לשואה כיום?
"זה יחס משתנה. לפעמים הוא מאופיין ברגש ולפעמים בהתרחקות, אפילו הזנחה – רצון להרחיק את עצמנו, לא לדעת על זה. היחס נע בין שני הקטבים האלה".
לאחר המלחמה ביקשו הוריו של אהרון לשקם את חייהם. תוכניותיו של האב לעלות ארצה לא יצאו לפועל מסיבות שאינן ברורות לאהרון, והוא שב לעסוק בסחר בטקסטיל, המקצוע שבו עסקה משפחתו לפני המלחמה.
אהרון עלה ארצה בשנת 1965 והתחתן, אך כעבור שש שנים שב הזוג להולנד.
לאחר גירושיו נישא בשנית, לפרנשיה פולק, עמה הוא חי עד היום. לאהרון שני ילדים מאשתו הראשונה, ילד משותף עם אשתו השנייה, שלה שישה ילדים.
כמה סיפרו לך הוריך על אותה התקופה? כמה ידעת על מה שקרה להם ולך?
"המסתתרים נאלצו לעבור לבור אחר בגלל השרצים"
"על פי רוב הם סיפרו על רגעי ההימלטות מסכנות, למשל על הפעם שהתחבאו בשיחים והגרמנים חשבו שזו ארנבת. או על הפעם שבה, עוד לפני ההתחבאות, אבא שלי התייצב להסגיר את עצמו על פי הוראת היודסראט בחוֹר, אבל הרכבת שעליה היה אמור לעלות כבר יצאה לדרך ואז אחד החיילים הגרמנים אמר 'היה לו מזל'. אחר כך הוא ברח משם. זה סוג הסיפורים ששמעתי מהוריי, על איך שהצליחו לחמוק מהידיים שלהם".
"הם לא כל כך ידעו לספר על האמוציות שלהם – איך הרגשת? איך רעד לך הלב כשעמדת לפני גרמני או לפני שוטר הולנדי? הייתי רוצה לדעת איך האדם יכול לחיות עם הפחד הבלתי פוסק, כשהוא יודע שבגלל טעות אחת, שיגעון של חייל או שוטר או מישהו שמזהה אותם… איך חיים תחת הלחץ הזה? או על הכאב של אמי, שנאלצה להיפטר מילד אחרי ילד, מה זה עושה לך – על שאלות כאלה לא קיבלתי אף פעם תשובה".
0
